מנחם-אב תשל"ז - מר יהודה אבנר

מתוך Yomanim

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ביום סתמי של אמצע יולי 1977 מנחם בגין נאלץ להתעמת עם טענות דומות [לאלו שהיו על שז"ר]. עיתונאי מקורזל בחליפה מרושלת, פנה אליו בעזות מסוימת: "זה עתה נבחרת, אדוני, למנהיגה של מדינת ישראל. מדוע אם כן באת הנה, אל ראביי שניאורסון? חוקי הספר במקרה זה ברורים, ודורשים ממנו לטרוח ולבקר אצלך!"

הטענה הזו הושמעה על המדרגות, בחזית מרכז חב"ד העולמי – כשהרבי יצא, לאור הבזקי המצלמות, לקדם את פניו של מר בגין. "או, יפה" הגיב ראש הממשלה בדרכו האופיינית. "זו שאלה מצוינת!".

ואז, תוך ניצול המתח שנוצר באוויר, פתח ואמר: "באתי הנה, כי אני נמצא בדרכי לוושינגטון, לפגישה ראשונה עם נשיא ארצות הברית, מר ג'ימי קרטר. אך טבעי הוא עבורי, לבקש את ברכתו של מנהיג דגול, מהדמויות המשמעותיות ביותר של העם היהודי. הרב שניאורסון הוא מהאישים הבולטים והחשובים ביותר בזמננו. מעמדו הרם, ראוי להערכה. לפיכך, בהחלט, ברכותיו ילוו ויחזקו אותי בעת שאני ניגש לפעול למען עתיד טוב יותר לעמנו".

- "האם הרבי יואיל לערוב לכך?" הוסיף העיתונאי והקשה, הפעם לכיוונו של הרבי.

"רק אשוב ואביע את ברכותיי הלבביות" אמר. "ובהזדמנות זו אוסיף ואבהיר, שאת ביקורו של ראש הממשלה איני רואה כמחווה של כבוד אישי, אלא כהערכה לפעילות הנמרצת של תנועת ליובאוויטש ומסירותה למען קירובו של כל יהודי באשר הוא, מתוך אהבת ישראל, לערכי הנצח של העם היהודי ותורתו".

שעה ארוכה הסבו שני האישים לשיחה ידידותית, בסיומה הודיע מר בגין לרבי שמיד בתום ביקורו בוושינגטון, ישלח אותי חזרה לניו יורק, כדי לעדכן את הרבי בפרטי השיחות בבית הלבן.

כך אירע, שכחמישה ימים לאחר מכן מצאתי את עצמי שוב, ספון לבדי, במחיצתו של הרבי, בתוככי לשכת-עץ, שהריהוט הפשוט שהוצב בה כמו נושא אותך הרחק אל זמנים קדומים. כרכים משומשים של תלמוד וספרי קודש נוספים, ממלאים בצפיפות את מדפי הספרים בחדר עבודתו, שאפוף עשרות שנות למידה והתפלמסות בנבכי הסוגיות הסבוכות, התנודדות תוך העמקה שכלתנית, שעות של צלילה אל תוך הים האינסופי של חכמה נשגבה, מהעולם האקדמי המרתק שבו התלמיד איננו סטודנט, והמורה איננו מרצה, אלו גם אלו, תמיד, רק לומדים ומשננים.

שיחתנו התנהלה בשפה העברית: של הרבי – זו הקלאסית, שלי – זו המודרנית. וכשניתח בבהירות את הדין-וחשבון שהבאתי הנה היישר מוושינגטון, לבוש היה בארשת סמכותית, שמעבר להתעניינות ושאיבת מידע – הקרינה אחריות ודאגה אמיתית, שמילאה את כל ישותו, קרנה מתוך תוכו. יכולת לראות איך כאן, תחת ענפי הדובדבן והפטל בברוקלין, חי הוא בצל עלי-הצפצפה ומחטי-האורן של ירושלים – העיר אשר מסיבות הכמוסות עמו, מעולם לא ביקר.

קרוב לשלוש שעות (!) נמשך מעמד התשאול, החקירה, ההבהרה. היה זה כבר לאחר השעה שתיים לפנות בוקר. הייתי מותש. הרבי, במרץ ובחיוניות, ביקש ממני למסור למר בגין את הדברים הבאים: "בכך שהבעת עמדה נחושה ומוצקה אודות ארץ ישראל בתוככי הבית הלבן, חיזקת את העם היהודי כולו. חיזקת את שלימות הארץ, תוך מניעת עימות עם ארצות הברית. זוהי מנהיגות יהודית אמיתית. באומץ, בכנות, ללא העמדת פנים או התנצלויות מיותרות. חזק ואמץ!"

את הדברים השמיע בקול שהיה רך, אבל ספוג בלהט.

ועכשיו, בנינוחות, השעין הרבי את ידיו זו על זו, הפנה לעברי את מבטו החודר, ובחיוך לבבי אמר: "אתה מבקר אצלנו לעיתים תכופות, ונראה כמי שקרוב אלינו כל-כך. ועם זאת, עדיין לא הפכת לליובאוויטשער? מדוע?"

ישבתי שם, המום מהשאלה הישירה. אמת, היה זה ככל הנראה מפגש שלישי או רביעי שלי עם הרבי. במשך הזמן, הפכתי לאיש-סוד שבאמצעותי הועברו מסרים ממגוון מנהיגים ישראליים לחצר ליובאוויטש, ובחזרה. מצאתי את עצמי ממלמל: "יתכן וזה מכיוון שפגשתי כל כך הרבה אנשים שמייחסים לרבי 'כוחות' אשר הרבי לא מייחס לעצמו?"...

קולי רעד כשהשמעתי את המשפט הנועז. חשתי שעברתי את הגבול, אולם את הנעשה לא ניתן היה להשיב, הדברים נאמרו ונתלו שם בחלל האוויר...

גבות עיניו של הרבי – קרבו זו לזו, והכחול-עמוק שבעיניו – האפירו בדוק עצוב של קדורניות. ואז, כמו לחש לעברי את המשפט הבא: "יש כנראה אנשים הזקוקים לקביים".

שתיקה מתמשכת, רועמת, ליוותה את המשפטים האחרונים. שקעתי בהרהורים, מנסה לפצח את הלך מחשבתו הכל-כך מיוחד של הרבי. מה ששמעתי ממנו מיד לאחר מכן, ענה באחת על השאלות הרבות שרציתי לשאול.

תוך כדי הנפת יד במחווה אבהית ובחיוך מעודד, אמר: "הרשה נא לי לומר לך, מה אני מנסה לעשות. דמיין כאילו אתה מביט עכשיו על נר. מה שאתה באמת רואה, זה לא יותר מאשר קומבינציה של שעווה גולמית שבמרכזה מונחת פתילה. אז מה הופך את השעווה והפתילה – לנר? או, במילים אחרות, מתי ממלאים הם את הייעוד שלשמם נוצרו? נכון. כשאתה מקרב את האש ומצית בהם את הלהבה. או אז, הופך הנר – לנר, וממלא את תפקידו".

הדברים נאמרו, כשאת המילים מלווה טון קצבי שהלך והתעצם, כשהסגנון התלמודי עוטף את המילים בנעימה שהדגישה והמחישה את הרעיון אותו המשיך הרבי לטוות אל שיאו של פזמון רב עוצמה: "השעווה היא הגוף, והפתילה – הנשמה. אם תוצת הנשמה באור התורה – ימלא האדם את הייעוד, את התכלית שלשמה הוא או היא נוצרו. זה מה שאני מנסה לעשות: להצית נשמות באורה של התורה".

זמזום צורמני, עיקש, נשמע בחל החדר – ממחיש את העובדה שרבים ממתינים בחוץ לתורם. קמתי בכדי להיפרד, ורגע לפני כן העזתי ושאלתי: "הנר שלי, האם הרבי כבר הצית?"

"לא" השיב, כשידי עודה לפותה בידו. "הענקתי לך את הגפרור. זה תלוי רק בך. רק אתה תוכל להבעיר את הנר".