שבט תשכ"ג - "ידיעות אחרונות"

מתוך Yomanim

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

אליהו עמיקם, ידיעות אחרונות, כ"ח ניסן תשכ"ג

ב"לחיים" היה הרבי מסיים כל קטע מחד-שיחו, שנתמשך בהפסקות שעות אחדות, והתנהל קטעים קטעים, פרקים פרקים – בדברי תורה, מדרשים, זוהר ובדברי חסידות.

"מאמרי" הרבי, שתיית משקה, זמר – לסירוגין – זהו סדר ההילולות והמפגשים בין ראש חב"ד, האדמו"ר מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסאהן שליט"א, לבין חסידיו, בבניינם המרכזי בברוקלין.

הוזמנתי לפני כחדשיים להילולת י' בשבט, יום השנה לפטירתו של האדמו"ר הקודם. חסידי חב"ד חוגגים את ימי הזכרון לא בעצרות אבל, כי אם בהילולות.

עמדתי לחוץ בתוך קהל חסידים, אשר הצטופפו באולם רחב ידיים. הצפיפות הפכה את הקהל הזה לגוף אחד דחוס.

הכל היה פה דחוס: המון האדם, האוויר, והעיקר – האווירה, הרוח, שפעמה בחסידים. אורח מבחוץ יכול היה להרגיש, שנקלע לתוך מצבר עז-מתח של רגש, של דבקות ושל להט נפשי.

הרבי ישב על במה בין זקני עדתו, ישישים בעלי זקנים ארוכים וצחורים כשלג. הם האזינו ברוב קשב לדבריו, עוצמים עיניהם ומנענעים ראשיהם וגוויהם קדימה ואחורה או מצד אל צד.

הוא דיבר בישיבה בלי לנוע כמעט, גם קולו היה חדגוני, לא עלה ולא ירד. היה זה כקול חטיבה, שאין משנה לא את הניגון, לא את הטון ולא את הקצב. הרבי חטב את פסוקי דבריו, ערוכות לבנין, השוות בצורה, במידה ובמשקל, או כחסידים הערוכים לתפילה, שכולם שווים בעבודת הבורא. דומה היה כי כל פסוק מסתיים אצלו באתנחתא, בלי הירידה לסוף-פסוק, הבולטת כל כך בדיבורו של בן-גוריון, למשל. אפשר היה להרגיש בהתגברות הקצב רק בראש-פסוק, דבר ששיווה לדיבור אופי של מעיין מפכה קילוחים קילוחים.

הרבי היה חבוש מגבעת שחורה רחבת תיתורה ולבוש מעיל שחור. שחור המגבעת והמעיל היוו מסגרת לזקן מאפיר, ששיחקו בו אור וצל. הצל שזר חוטי מסתורין באור, על כן נראה היה אור זה בקלסתרו של הרבי כבא מלמטה, ממעמקים.

כך נראה בלילה פתח בור, שבתחתיתו בוערת מדורה. את המדורה אין רואים, רואים רק את אורה המהבהב בדפנות. כך גם נראים בניינים המוארים לא מלמעלה כי אם מלמטה, בניינים העומדים בהוד רזין, כאומרים תפילה העולה ממעמקים אל המעלות.

אל אור זה נצמדו כל העיניים. והוא התיך את כל מאות החסידים הרבות לגוף אחד. העיניים יקדו. הפיות היו פעורים. הלבבות פעמו לקצב נענועי התפילה.

הרבי דיבר ואמר מה שהיה לו לומר. והם כמתפללים בדבריו.

פנים אל פנים

נפגשתי עם האדמו"ר בלילה מלילות החורף הניו-יורקי.

אל חדרו הכניסני אחד המזכירים, הרב גרונר, צעיר שופע מרץ, הוא נעלם מייד עם עברי את הסף.

בירכתי החדר, שדמה לאולם קטן, עמד שולחן ענקי מכוסה בחלקו ספרים. הרבי קם, לחץ את ידי והושיבני מולו. הוא לא ישב במרכז השולחן, כי אם בקצהו. אני ישבתי באותו קצה. כך שחצצה בינינו רק הזווית ולא כל רוחב השולחן. בדברו היה גוחן אלי ומקטין עוד את המרחק בינינו.

מקרבה זו ראיתי בפניו אותו אור הבא מלמטה, כפי שראיתיו לאחר מכן. בשעת ההילולא ממרחק. אולם מכאן יכולתי לראות גם את עיניו, עיני הפלדה החודרות, הבוחנות. ניסיתי לתארו לעצמי בלי הזקן. הזקן ריכך אותו בנופך יהודי מיוחד.

בתחילה רק רצה לשמוע. חקר. האזין לתשובות בקשב רב. עניינה אותו המחתרת. שאל שאלות כמי שיודע את הכל, אבל תאב לדעת את ההמשך. המשך שאיננו. שאל על הלוחמים. נקב בשמות – "מה עושה עכשיו פלוני אלמוני? מה עושה פלונית אלמונית?"

– מה עושה? – התקשיתי בתשובה – מה פירוש, מה עושה? החיילים האלמונים הפכו עתה לאזרחים אלמוניים. וכל אחד פנה לדרכו בחיים.

מסירות נפש

"מה עושה פלונית?" – הרבי נקב בשמה של לוחמת – "מה עשתה היא בארבע-עשרה השנים האחרונות?" – מה עשתה לפני קום המדינה, הוא לא שאל, זה היה ברור לו, וכנראה, הניח את דעתו.

– היא חיה את חייה. מה עוד יכולה לעשות?

– "אני מרגיש בה גחלת ובתוכה שלהבת ומעליה שלהבת", אמר האדמו"ר. "הקב"ה נתן לה כוח להלהיב אנשים. מה עשתה בכוח זה בארבע עשרה השנים האחרונות?" – "לא אוכל להשיב בשמה, רבי. אבל אם כבודו אומר "לעשות", למה הוא מתכוון בדיוק?"

הרבי התכנס בתוך עצמו – "אם אני אומר 'לעשות', מתכוון אני להחזרת יהודים ליהדות. אתם, אנשי המחתרת, גיליתם בעבר מסירות נפש למען יהודים. אתם חייבים להמשיך בזה..."

– במחתרת, רבי מסרנו את נפשנו פשוטו כמשמעו. זה, כנראה, היה קל יותר. עכשיו שאין מחתרת, נעלמה גם מסירות הנפש.

"מסירות נפש", אמר הרבי, "יש בכל יהודי. עשרות דורות חיו היהודים במסירות נפש, והיא נשארת בדמם. היא קיימת אפילו בקומוניסטים יהודים. אפילו ב'יבסקים' יש מסירות נפש. זוהי מסירות נפש יהודית, גם כשהיא פועלת נגד היהודים. השאלה היא למה משמשת מסירות הנפש..."

"מסירות הנפש, שלכם", המשיך הרבי, "צריכה לשמש את העם גם להבא. יש לכם עדיין כוח. אתם בעצמכם אינכם יודעים כמה כוח יש לכם. אין אתם יודעים להעריך אותו.

בכוח זה יכולים אתם לעשות עוד גדולות למען היהודים. יש ציבור גדול מאד הרואה בכם עד היום גיבורים, אתם יכולים לבוא אליו ולצוות עליו. הוא ישמע לכם, יציית לכם... לי אין כוח כזה. אני אינני יכול לבוא לאותו ציבור. הוא לא ישמע לי. לכם ישמע..."

– המחתרת נתפוררה, רבי, אנשיה נתפזרו לכל רוח, יצאו ממנה הרבה תועים. יצאו ממנה גם מתעים. רבים מחפשים דרך ואינם מוצאים. לפנים היתה דרך אחת לכולם. כיום הולך כל אחד בדרכו וטוען, שזוהי הדרך. פעם קיימנו כולנו מצווה אחת. היום מדברים על הרבה מצוות ואין מקיימים אפילו אחת.

"לכל יהודי", אמר הרבי, "יש מצווה אחת מיוחדת, שלה חייב הוא להתמסר יותר מאשר למצוות אחרות. אין זאת אומרת, שצריך הוא להזניח את יתר תרי"ב המצוות, אבל מצווה אחת היא אישית שלו היא עסקו המיוחד.

"למשל, רופא חייב לקיים מצוות רופא חולים יותר מכל מצווה אחרת. זוהי המצווה שלו וקיומה הוא עסקו. הרב אריה לוין שלכם – מצוותו היתה ביקור-אסירים. הוא יכול לקיים את כל תרי"ג המצוות, אבל ביקור אסירים היא המצווה שלו. היא נועדה לו. כך גם לכם יש מצווה שלכם, מיוחדת לכם..."

האוזן והלשון

– מהי כיום, רבי?

"כבר אמרתי: להחזיר יהודים ליהדות"

– איך, רבי?

האדמו"ר חזר ונתכנס בתוך עצמו. כמעט כל אימת שנגעתי בשאלה קונקרטית היה מתרחק ממנה. הרגשתי, כי אין זה מעניינו לפרט ולפרש. הוא מצביע על כיוון, אך אין הוא מגיש תכנית מסע.

– העם נקרא לקיום מצוות מעשיות?

"צריך לעבור מן הקל אל הכבד", השיב הרבי, "ההמשך יבוא מעצמו. העיקר להתחיל, כי השעה כשרה. ארבע-עשרה שנים עברו ולא נעשה דבר. עכשיו רץ הזמן מהר יותר. ארבע עשרה שנים בתקופתנו הן יותר ממה שהיו עשרות שנים בעבר. בעוד עשר שנים לא יהיה לכם אותו כוח, שיש בידכם היום. תאבדו אותו..."

– השעה כשרה, רבי. האזניים קשובות, אבל הלשון אינה מוכנה עדיין. אנחנו חייבים להסביר את היהדות לדורנו בלשון האנרגיה האטומית, ואין לנו כלים לכך. לא יצרנו כלום בישראל בשטח הרוח. אנו מקבצים נדבות לא רק בכסף, כי אם גם ברוח. מהיהדות יש לנו רק השפה העברית.

"אבל על שפה איש עוד לא מסר את נפשו. שפה אינה מספיקה. דרושה יהדות".

מקום השכל

– נכון. איש עוד לא נהרג על אספרנטו. אבל אצלנו אין נהרגים עוד על שום דבר. אצלנו נהרגים על מקרה או במקרה, שהמצאנו לו שם חדש: תקרית... וכל זה בא, משום שמשלמים אנו בעד פשיטת הרגל שאגב איננה שלנו. אנחנו התפרקנו מאוצרותינו וגנבנו את גרעונותיהם של זרים. הם פשטו את הרגל ואנו נשארים בחוסר כל. הם ביססו את הכל על השכל, על הראציונל, והשכל פשט את הרגל...

"השכל לא פשט את הרגל", אמר הרבי בתוקף, "לא. הוא לא פשט את הרגל, אלא דרשו ממנו את שאין לו, את שאין הוא יכול לתת. לשכל אין רצון משלו, אין לו רגש, אין לו אמונה. אבל אין זאת אומרת שהוא פשט את הרגל.

"השכל יש לו ברכה. האלוקים נתן אותו לבני אדם, למען ישתמשו בו לתועלתם, אבל אין הוא יכול לבוא במקום דברים אחרים. טול, למשל, את שיטת אוקלידס בגיאומטריה. האם נתקבלה כשיטה סופית? באו שיטות אחרות, גיאומטריות אחרות, באה הגיאומטריה הלא-אוקלידית והוכיחה את הדברים אחרת.

"השכל יכול להוכיח דבר והיפוכו... הוא אינו עצמאי, הוא אינו חופשי. הוא יכול להיות כלי נפלא. אבל הוא תלוי באדם".

השלב השלישי

– אבל קשה, רבי לחדור לתודעתו של אותו דור, הממלא בשכל את החסר לו ברגש ובאמונה. אם יושב אני בתל-אביב וכבודו שוכן בברוקלין, אין הוא יכול לשמוע את קולי. כדי שישמע דרוש טלפון. יש להמציא אמצעי קשר כזה כדי להגיע לרחוקים וזה קשה...

"יהדות אינה דבר קל", אמר הרבי בחיוך נוגה, "היהודי תמיד נשא על גבו צרור צרות ויסורים. זה הגורל..."

– אבל כאן גם הצרות עלולות לא לעזור. השאלה איך לעבור את מרחקי הזמן והשינויים, שהוא מחולל. והרי השינויים באים מרצונו של הקב"ה. המשנה עתים והמחליף את הזמנים. היהדות התפתחה במימד הזמן בשני שלבים: התורה שבכתב והתורה שבעל-פה. עכשיו היא עומדת על סף השלב השלישי. אינני מתכוון לרפורמה. רפורמה כמוה כהתזת ראש מגוף והרכבת ראש זר במקומו. זהו מוות. אני מתכוון לצמיחה אורגנית – לדרך, שבה צמחה התורה שבעל-פה מן התורה שבכתב, בדרך שצומח לולב חדש על ראש התומר מדי שנה בשנה. "אבל אינך יכול להתחיל מן השלב השלישי..."

– נכון, רבי. להתחיל חייבים מן הגזע המתחיל מן השורש.

מחוגי השעון התקרבו לשעה שתיים אחרי חצות. למעלה משלוש שעות ומחצית השעה נמשכה השיחה. עמדנו להיפרד. לחיצת יד וחיוך חמים. "להתראות" – אמר בעברית.

לפני דלת חדרו הקיפו אותי מכל עבר כשני מניני בחורים ואברכים. "מה אמר לך הרבי?" – שאלו בלהט. אחדים שלפו פנקסים. מוכנים לרשום כל מלה.

מה אמר? חשוב יותר מה שלא אמר, מה שרמז בלבד. ומה ששמעתי בדברים, שלא אמר, הוא: אלה שמסרו את נפשם על הקמת המדינה חייבים עתה למסור את נפשם על קיום העם הנתון בסכנה.

בחוץ אפף אותי כפורו העז של הלילה החורפי. תחת רגלי חרק השלג. אף על פי כן הרגשתי חום. הוא בא, כנראה, מן האור, שעלה ממעמקים אור חכמה בינה ודעת.