תשרי תשכ"א - "תשרי בליובאוויטש"

מתוך Yomanim

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

לא אמרו תחנון - בגלל האורחים

יום ב’ כ”ז אלול

בשעת תפילת מנחה, אד”ש מסתכל כל הזמן בסדור ורק לפעמים מרים את עיניו הק’ אל הקהל. לאחר שמונה עשרה של חזרת הש”ץ לא התחיל אד”ש תחנון, וממילא אף אחד לא אמר אלא הש”ץ התחיל “קדיש”. חושבים אנו שזהו משום שיום שבאים כל האורחים לאד”ש יום שמחה הוא, וכן היה נהוג גם בליובאוויטש שכאשר היה בא קהל גדול, לא היה הקהל - ואפילו האדמו”ר - אומר תחנון...

הודיעו שאחרי תפלת ערבית יאמר אד”ש מאמר דא”ח (כנראה לכבוד האורחים, כי בלאו הכי אין סדר של מאמרים בזמנים אלו). וכן היה. מעריב התפללו בשעה 9, ובתשע וחצי היה המאמר בביהמ”ד למטה... ניגנו את הניגון מרוסטוב פעם אחת, ואחר כך התחיל אד”ש לומר את המאמר ד”ה “לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי’ אבקש”.

באמצע המאמר ביאר מה שכתוב “מבשרי אחזה אלקה”, ושאל: הרי הבשר עצמו אינו כלום אלא הנפש היא העיקר, ואם כן, למה אומר “מבשרי”? והסביר שראיה מוחשית בהשגחה פרטית אפשר לראות דוקא “מבשרי”, מהגוף. ואם כי צריכים לזככו (שייערן אים) אבל “שרשו מהעצמות”. בהגיעו למלים אלו התאפק אד”ש מלבכות, וראינו התאמצות שהתבטאה בקמיצת שפתיו הק’ בחזקה...

כמו כן בהגיעו לענין “אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם כו’” כשהסביר את הענין דפיזור הנפש, “מחשבה דיבור ומעשה אשר לא לה’ המה” התאפק ג”כ לבכות באופן הנ”ל, והפסיק מלדבר במשך כמה שניות. המאמר ארך 40 דקות ואחר כך קם אד”ש ממקומו והתחילו לשיר “כי בשמחה תצאו”.

"עד שייקלט במוחנו ולבנו"

יום ג’ כ”ח אלול.

לאחר תפלת שחרית, פנו זקני אנ”ש, מהאורחים שהגיעו מארץ ישראל, ונכנסו אל הרב חדקוב לבקשו שימסור לאד”ש את בקשתנו: “היות שאד”ש אמר את המאמר דא”ח לכבודנו, היה זה לזכות עבורנו אם הרבי היה מגיה את המאמר לדפוס, כדי שנוכל ללמוד אותו עד שיקלט במוחנו ולבנו”. הרב חדקוב הבטיח שימסור זאת לאד”ש בין הענינים הראשונים...

בשעה 9:45 התפללו ערבית, כי חיכו לאד”ש. לפועל, הוא נכנס כחצי שעה לאחר הזמן הרגיל, היות שמישהו מהממשלה היה אצלו... בסיום התפילה הכריזו שמחר בשעה 6:30 - סליחות.

יום ד’ ער”ה תשכ”א.

אד”ש לא הגיע בשעה 6:30. חיכו עד השעה 7, וכבר חשבו שאד”ש לא יבוא לביהמ”ד. התחילו לומר סליחות אבל אחר כך נכנס אד”ש.

אד"ש תקע בעצמו את כל התקיעות

ר"ה...

בפסוקים שלפני התקיעות - ערוב עבדך לטוב, טוב טעם ודעת למדני, עלה ה’ בתרועה, היה הקול מעורב בבכיות.

כשהרים את טליתו מעל פניו לתקוע, מחה דמעותיו... תקע בעצמו את כל התקיעות דמיושב, אף כי היו מקומות שהתקשה. שמעתי אומרים שזוהי השנה הראשונה שהוא בעצמו תוקע את כל התקיעות... בבואנו לביהמ”ד (לאחר תשליך) רקדנו, עשרות מאנ”ש, לאורך המדרכה, וכ”ק אד”ש פתח את וילון חדרו והסתכל עלינו.

ישב בלא ניענוע, עיניו עצומות בדביקות

יום ב' דר"ה.

לאחר ההתועדות הכריזו שתחילה יברכו ואחר כך יהיה המאמר. אחרי ברכת המזון עמד הרבי וכל הקהל הסתדר בשורות לקבל כוס של ברכה, והתחילו לנגן את הניגון בעל ג’ בבות של הבעש”ט, הרב המגיד ואדמוה”ז, ניגון הקאפעיליא לאדמו”ר האמצעי, “ימין ה’ רוממה” להצ”צ, ניגון “איינס צוויי דריי פיר” להרבי מהר”ש - וכשהגיעו בו לקטע אחד, לא הניח כ”ק אד”ש להמשיך הלאה אלא חזר כשלושים פעם בדביקות על ידי דפיקה בידו על השולחן , וכשהפסיק לעשות תנועה בידו ידעו שצריכים כבר להמשיך הלאה, וכולם המשיכו לשיר לפי הניצוח של אד”ש. אחר כך ציוה הרבי לר”ש זלמנוב לשיר את ניגון הבינוני... אד”ש ישב כל הזמן בלא נענוע, כשעיניו עצומות בדביקות.

לפתע אמר להרב מענטליק משהו והרב מענטליק הכריז: מי שעוד לא קיבל כוס של ברכה, שילך לקבל. ואכן, היו כ-20 איש שלא קבלו. בסוף השורה צעד על השולחנות יהודי מגולח (זהו איש פשוט אשר הרבי קרבו ליהדות, ומאז תמיד בא אל הרבי) וניגש לאד”ש כשהוא פושט את ידו והרבי נותן לו את ידו בחיוך. הוא מקבל את כוסית היין ונותן עוד פעם ידו לשלום וצוחק ונהנה, כשהוא מהדק את ידו של הרבי בחוזקה ובתמימות, שותה את הכוסית ועושה בידו תנועה של הצדעה לרבי.

מובן שכל הקהל צחק מאד וגם הרבי חייך וצחק. אחר כך אמר אד”ש בשקט אודותיו: “ער איז זיך מחיה” [=הוא גורם הנאה לעצמו] (כך ספרו לי אם כי לא שמעתי)... והתחיל אד”ש לנגן “כי בשמחה”.

“הלוואי זאל מען איין מאל תשובה טאן”

שבת שובה.

בעת ההתוועדות, כשכ”ק אד”ש אמר “הלואי זאל מען איין מאל תשובה טאן” [=הלוואי שפעם אחת יעשו תשובה], מחה דמעותיו מעל עיניו. שיחה ב’ וג’ - היו ענינים בדא”ח, מעין מאמר בצורת שיחה. בשעת השיחות הללו, ראו שאד”ש החזיק על ידו מטפחת, כמו בזמן אמירת מאמר, אבל התוכן היה על אחדות הוי’ שמצוה ליחדו...

אחרי ההתוועדות קם אד”ש לרדת מהבימה, והלך למקומו הקבוע לתפילה. מאותו רגע העבירו את המדרגות מהמקום שדרכו עלה אד”ש לבימה אל המקום שמשם הוא אמור לרדת. ואמר כ”ק אד”ש בתמיהה שאסור לעשות זאת בשבת משום עשיית אוהל (“ס’איז א מאהיל”), והניחו את המדרגות במקומם עד אחרי השבת. אחר כך קפץ כ”ק אד”ש מהבימה...

אחרי תפלת מנחה, כשהתחיל כ”ק אד”ש ללכת, רצו להתחיל לנגן “כי בשמחה” ואמר אד”ש: “ופרצת”. התחילו לנגן “ופרצת” ובכל דרך הילוכו של אד”ש לאורך בית המדרש, עשה תנועות בידיו הק’ כמעודד להגביר את השירה.

ממש רואים את האמת כאן

ו’ תשרי.

ביום שני ה’ תשרי החל מהשעה שמונה בערב, קיבל אד”ש את האורחים מארץ ישראל ליחידות (וגם היום תהיה יחידות עבורם). היחידות נמשכה למעלה משמונה שעות - עד 4:15 לפנות בוקר. אני הייתי מספר 27 בתור ונכנסתי בערך בשעה 3:15. זכיתי להיות בקודש הקדשים 9 דקות... בתחילת היחידות הגשתי לכ”ק אד”ש את ארבעת הפתקים שהכנתי: שני פתקים שהכילו דו”ח מעבודתי בעבר וכן שאלות שונות בעניני תיקון העבר וקבלת סדר על להבא. הפתק השלישי – בעניני הישיבה והפתק הרביעי - מיונה.

לאחר שהרבי קרא את הפתקים (זה ארך רגעים אחדים), התחיל לדבר אלי.

פרטי היחידות רשומים אצלי על נייר בפני עצמו וכאן מותר לי לגלות רק זאת - הרבי תבע ממני (ומרבים אחרים) שהעבודה תהיה בשמחה.

לאחר שסיים לדבר, אמר לי: “דער אויבערשטער זאל געבן א חתימה וגמר חתימה טובה, סיי אין די ענינים הפרטיים און סיי אין די ענינים הכלליים” [=יתן הקב”ה חתימה וגמר חתימה טובה, הן בענינים הפרטיים והן בענינים הכלליים]. ואז הרים את עיניו הק’ אלי (כי עד אז לא הסתכל לעברי) והוסיף כשחיוך נסוך על שפתיו הק’: ס’וועט גוט זיין סיי אין די ענינים הכלליים און סיי אין די ענינים הפרטיים” [=יהיה טוב, הן בענינים הכלליים והן בענינים הפרטיים].

הרב אברהם הערש כהן מירושלים היה כשעה ביחידות וסיפר שבאמצע היחידות שאל אותו הרבי מה נשמע עם פלוני. הוא נזכר שהלה ביקש ממנו להזכיר את שמו בהיכל קודש הקדשים. הרבי שאל אותו מה שמו המלא של הלה, ור’ אברהם הערש אמר שהוא שכח. הרבי שאל אותו: “האם שמו המלא אינו...”, ור’ א”ה נזכר - אכן הרבי קלע לשמו המדוייק. בכלל, ממש רואים את האמת כאן - כי התשובות של הרבי הם לגמרי בפשיטות ו”בפשטות”.

"תניח תפילין ואל תלך לבית-הרפואה"

ז’ תשרי.

גם היום היתה יחידות והיא נמשכה עד השעה תשע וחצי בבוקר, כלומר – שלוש עשרה וחצי שעות. במשך כל הזמן הזה, הרבי ישב בחדרו וקיבל ליחידות עשרות אנשים.

בשעה 1:15 ראינו שהרבי יצא מחדרו ובשעה 2:10 חזר. שמעתי שכאשר ר”י יעקובוביץ נכנס ליחידות, שכח לכתוב את שם משפחתו – על הפתק המיוחד שקיבלנו אנו האורחים מאת המזכירות, מבקשים מכל אחד לרשום על הפתק לרבי את שם המשפחה ומקום מגוריו. כשנכנס לקודש הקדשים, נזכר ר”י בכך ורצה לכתוב על הפתק בו במקום את שמו, אבל הרבי הקדים אותו ושאול: “איר הייסט יעקובוביץ?” [= האם שמך הוא יעקובוביץ?...]

ח’ תשרי.

היום סיפרו לי שבדיוק לפני שנה הגיעה לכאן משפחה שאחד מבניה סבל מהמחלה הידועה ל”ע והיה רזה מאוד. למחרת הוא היה אמור להיכנס לבית רפואה ובינתיים הוא הגיע לרבינו שליט”א. מאחר שבימי עשי”ת אין תור רגיל ליחידות, יעצו להם הבחורים שימתינו ליד חדרו של הרבי בשעה שהוא אמור לצאת מחדרו ואז יגשו אליו. וכן עשו. כשכ”ק אד”ש ראה את האיש, אמר לו: “חיכיתי לך. תניח תפילין ואל תלך לבית הרפואה”. וכך היה - האיש היה לירא-שמים וברוך השם, הבריא.

זו לא 'תורה' שלי - הרמב”ם אומר זאת

מוצאי יום כיפור.

בעת הסעודה, היה כ”ק אד”ש בפנים רציניות מאוד. הר”ש לויטין התחיל לומר לאד”ש משהו בחשאי... אח”כ אמר הרב ש”ז גרליק, הרב של כפר חב”ד, לכ”ק אד”ש: “כשלמדנו בשולחן-ערוך הלכות סוכה, התקשינו בענין מסויים - מדוע באמצע דיני עשיית הסוכה והדברים הפוסלים בה, מזכיר אדמו”ר הזקן שצריכים לכוון בישיבה בסוכה שציוונו הקב”ה לשבת בסוכה זכר ליציאת מצרים בשבתנו תחת ענני הכבוד?” וענה לו כ”ק אד”ש: “ענין הכוונה בישיבה בסוכה אינו דומה לכוונת כל המצוות, כי בכל מצוה הכוונה אינה חלק מהמצוה, משא”כ כאן, אם לא כיוון, חסר בעצם קיום המצוה, הכוונה בסוכה היא חלק משלימות קיום המצוה”.

ושאל הרב: ואם אחד לא יכוון, האם לא יצא ידי חובה?! הרי לכאורה כן יוצא! וענה לו אד”ש: “אתה יכול לומר גם כך, אבל אפשר לומר גם אחרת - שבנוסף לכם שישנה כוונה כללית לקיים מצוות הבורא (ולגבי זה אם אין דבר זה יצא גם כן, כמו שכתוב לגבי מצות תפילה שאפילו אם לא כיוון מה שאמר בשבחי הבורא יצא, אבל לא כיוון כלל לכך שמבקש משהו מהקב”ה או שמשבח אותו, לא יצא ידי חובה. כמו כן, אם אדם ילמד ברמב”ם הלכות תפילה ויאמר את כל נוסח סדר התפילה שמופיע שם, לא יצא ידי חובת מצות תפילה (אם כי יצא ידי חובת מצות תלמוד תורה – על דרך “לא הפסיד כאדם הקורא בתורה”), וצריך לחזור ולהתפלל. וסיים אד”ש כשחיוך נסוך על פני קדשו: “דאס איז ניט מיינע א תורה, דאס זאגט דער רמב”ם בהלכות תפילה” [=אין זו ‘תורה’ שלי - הרמב”ם בהלכות תפילה אומר זאת]. (ואמר הרב גרליק: דעם רבינ’ס ווערטער איז אויך תורה [=גם דברי הרבי הם תורה]). בכל משך הזמן שהרב גרליק שאל בענין זה, ענה כ”ק אד”ש בקול שקט ובענוה.

הרבי מבקש שהרבנים יפסקו שמשיח יבוא

אחר כך אמר כ”ק אד”ש לחיים – תחילה אמר לרש”ג ואחר כך אמר לשאר המסובים. אחר כך אמר כ”ק אד”ש בפנותו אל כל המסובים: “מ’האט געזאגט אז ס’איז פאראן פינף רבנים, און זיי זיינען אויך דא, איז אויב איר זיינט מסכים אז משיח זאל קומען, וועט אפילו אין חוץ לארץ זייין איין טאג, פונקט אזוי ווי אין ארץ ישראל” [=מאחר שהגיעו לכאן חמישה רבנים מארץ ישראל וכולם גם נוכחים כאן, הנה אם הנכם מסכימים שמשיח יבאו, אזי אפילו בחוץ לארץ יהיה (יום טוב) יום אחד, בדיוק כמו בארץ ישראל].

ואמר הרב שז”ג: “אז דער רבי איז מסכים, וואס דארפן מיר מסכים זיין?” [=אם הרבי מסכים לכך, לשם מה צריכים אנו להסכים לכך?] ואמר לו אד”ש: “הייסט דאס אז איר נעמט אראפ אפילו דעם ספק” [=זאת אומרת שאתם מסירים אפילו את הספק הזה]. ונהיו פני כ”ק אד”ש רציניים מאוד. אחר כך בירך הרב קאזארנאווסקי ברכת המזון, וכשאמר “ברשות אדוננו מורנו ורבנו”, עצם אד”ש את עיניו.

כשהרבי אומר ברכות לקהל...

י”א תשרי.

בערב יום כיפור אחר הצהרים חילק הרבי לעקאח לאלו שלא קיבלו בבוקר ובשעת מעשה ראיתי שהמשפיע הר”ש לויטין אומר משהו לכ”ק אד”ש. היום שמעתי מה אמר לו: מאחר שהר”ש לא היה נוכח בשתי הפעמים שאד”ש בירך את הקהל, ביקש שהרבי יאמר לו את הברכה בפרטיות. וענה לו כ”ק אד”ש (התוכן): “די ברכות האט מען געזעאגט ווען מ’האט באדארפט זאגן און ניט נאר פאר די וואס זיינען געווען נאר אויך פאר אלע” [=את הברכות אמרו כשהיו צריכים לומר, ולא רק עבור אלה שנכחו במקום אלא גם עבור כולם] (כך שמעתי).

הרבי הוא המקור הטוב ביותר

ליל א’ דסוכות. בעת הסעודה שאל הרב רש”ז גרליק למה נוהגים להרבות בסכך, והרי בשולחן ערוך כתוב שצריך שהכוכבים ייראו דרך הסכך? אמר אד”ש לר”ש לויטין: “איר האט דאך א מעשה, דערציילט” [=הרי יש לכם סיפור על כך, ספרו אותו]. וסיפר הר”ש שר’ אייזיק האמלער עשה פעם סוכה והרבה בסכך, ושאלו אותו את השאלה הנ”ל, וענה להם: פעם עשה אדמו”ר הזקן סוכה ואמר לו אדמו”ר הזקן שיוסיף “נאך און נאך און נאך” [=עוד ועוד ועוד], וסיים הר”ש: “דאס איז דער בעסטער מקור” [=זהו המקור הטוב ביותר].

עוד סיפר הר”ש שפעם אמר הר”א מסטראשעלע לבנו בענין מסויים שכך פוסק אדמו”ר הזקן. אמר לו בנו: גם המגן אברהם פוסק כך. גער בו אביו ואמר לו: “איך זאג דיר דער רבי - ואס זאגסטו מיר דער מגן אברהם?” [=אני אומר לך שכך אומר הרבי - ומה אתה מוסיף ואומר לי שכך אומר המגן אברהם?].

מי שיש לו עינים - רואה...

אחר כך אמר אד”ש לר’ יעקב כץ: היות שיש כאן אורחים מארץ ישראל שעדיין לא שמעו את הסיפור שלך, ספר זאת שוב. וסיפר ר”י כץ שפעם, כשישב בסוכה אצל הרבי הריי”צ נ”ע, הוא הוציא מחזור - והעיר אד”ש: “פון [=של] שלוש רגלים” - והתחיל לומר סדר אושפיזין, ואמר לו הריי”צ: “מיר האבן אונזערע אושפיזין” [=לנו יש את האושפיזין שלנו] - “דער בעש”ט, דער מגיד, דער אלטער רבי, דער מיטעלער רבי, דער צמח צדק, דער מהר”ש, און דער טאטע” [=הבעש”ט, המגיד, אדמו”ר הזקן, אדמו”ר האמצעי, הצמח צדק, המהר”ש ואאמו”ר] -והעיר אד”ש שזהו בנוסף על האושפיזין שכתובים במחזור - והרבי הראה בידו: “דא זיצט דער בעש”ט, דא זיצט דער מגיד וכו’ און ווער ס’האט אויגן, זעט [=כאן יושב הבעש”ט, כאן יושב המגיד וכו’, ומי שיש לו עינים - רואה].

אל תגביל את הבעש”ט

בהמשך לסיפור זה שאל הרש”ז את אד”ש: “וואו נעמט מען די שפאקולען צו זען?” [=מהיכן לוקחים את המשקפיים כדי לראות?], ואמר לו אד”ש: “דער בעש”ט זאגט דאך במקום שרצונו של אדם שם הוא... דארף מען נאר וועלן” [=הרי הבעש”ט אומר שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא, ואם כן, צריכים רק לרצות]. ושאל הרש”ז: “מ’דארף דאך שטארק וועלן” [=הרי צריכים לרצות חזק?] וענה לו אד”ש: “זייט ניט מגביל דעם בעש”ט [=אל תגבילו את הבעש”ט...] ואמר הרש”ז: “מ’דארף דאך וועלן בפנימיות” [=הרי צריכים לרצות בפנימיות], ואמר אד”ש: “דער רמב”ם זאגט דאך פארקערט אז בפנימיות איז יעדער איד גוט און וויל, נאר ס’דארף זיין אפילו בחיצוניותו” [=הרי הרמב”ם אומר להיפך, שבפנימיות כל יהודי הוא טוב ורוצה, אלא זה צריך להיות גם בחיצוניותו].

יכלו לחסוך את יום-טוב שני של גלויות

יום א’ דחג הסוכות.

בשעת הסעודה שאל הרש”ז את אד”ש: כיצד צריכים לנהוג בנוגע ליום טוב שני של גלויות? וענה לו אד”ש: “איך פארשטיין ניט וואס איר ווילט. איר האט דאך א ברירה געהאט מוצאי יום כיפור!” [=איננו מבין מה אתם רוצים. הרי היתה לכם ברירה במוצאי יום כיפור!]. אנחנו הבנו מכך (עיין לעיל ברשימת מוצאי יום כיפור) שאילו היו הרבנים הנ”ל מסכימים אז, היו מתפטרים מן הגלות. ואמר הרש”ז: איך מיין וועגן די ארץ-ישראל’דיקע אורחים צי זיי דארפן האלטן ב’ ימים יום טוב [=כוונתי לשאול בנוגע לאורחים מארץ ישראל - האם הם צריכים לנהוג יומיים יום-טוב]. ואמר לו אד”ש: “ס’איז דאך דעתו לחזור” [=הרי דעתם לחזור]. ושאל הרש”ז: גם הבחורים? וענה אד”ש: “זיי האבן דאך געחתם’ט אז זיי קומען צוריק” [=הרי הם חתמו שהם יחזרו].

ליל ב’ דסוכות.

היום בשעת הסעודה היה ניכר על הרש”ז שהוא מתאפק מלשאול משהוא את אד”ש, ואמר לו אד”ש: פארוואס זינט איר אזוי פארזארגט? אפשר האט איר עפעס צו פרעגן, האט איר דאך געקענט פרעגן בהתחלת הסעודה, וואלט איר געווען רואיק די גאנצע צייט” [=מדוע הינך כה מודאג? אולי יש לך משהוא לשאול. היית יכול לשאול בהתחלת הסעודה, ואז היית רגוע כל הזמן]. ואמר רש”ז: שאלתי היא בנוגע לזוכה בגורל האם הוא צריך לנהוג יומיים יום-טוב... ואמר לו אד”ש: מאחר שהגיע עם ביתו זו אשתו ויש לו כאן בן אחד ובן נוסף בחו”ל, עליו לנהוג יומיים... אחר כך אמר אד”ש שהאורחים מארץ ישראל ישמחו הלילה - כוונתו לשמחת בית השואבה - ביתר שאת, ויתוועדו, וכן היה.

טעם שאין מנהגנו בנוי סוכה

יום ב’ דסוכות.

בעת הסעודה שאל הרש”ז בענין זה שבארץ ישראל נוהגים לברך ברכת כהנים בכל יום חול, והעיר שפעם שאל זאת את אד”ש במכתב, שהרי בשולחן-ערוך כתוב שנושאים כפיים רק במוסף של יום-טוב, שאז שרויים בשמחת החג, ובארץ ישראל כיום בגליל מברכים רק בשבת וראש חודש בתפילת מוסף וביהודה מברכים כל יום.

והמשיך הרש”ז: “והנה כשהגעתי לכפר חב”ד בשנת תש”ט נהגו שם רק בשבת ויום טוב (כמו בגליל), אבל אחר כך העיר לי הרח”ש ברוק מראשון לציון שכיון שביהודה מברכים הכהנים כל יום, צריך לנהוג כך בכפר חב”ד. ואז שלחתי מכתב לאד”ש ולא קיבלתי תשובה על זה”. אד”ש שתק...

באחת הסעודות שאל הרש”ז מדוע אין מנהגנו בנוי סוכה וענה לו אד”ש: ענין הסוכה הוא דירת עראי ואם יהיה בה נוי, יהיה זה כמו דירת קבע.

להחליט שמוכרחים לבצע את השליחות

התוועדות שמחת בית השואבה.

בין השיחה הא’ לשיחה הב’ אמר אד”ש: “וואס ס’האט זיך גערעדט אז ס’דארף זיין דער ענין פון לא טעמו טעם שינה, איז דאס ניט שייך איצטער ווארום דערך זייגער איז דאך 9 און קיינמאל איז ניטא דער ענין שינה איצט...” [=בנוגע למה שמדובר שצריך להיות הענין של לא טעמו טעם שינה, הרי אין זה שייך עתה שהרי השעה עתה היא תשע [בערב] ולעולם לא קיים ענין השינה כעת].

לאחר השיחה הג’ ציוה לנגן את הניגון הספרדי, כי יש בישיבה שני בחורים ספרדיים - אחד ממרוקו ואחד מארגנטינה.

בהתוועדות נכחו כמה יהודים מארגנטינה שהגיעו בהשתדלות ר’ בערל בוימגארטן. אחר כך ניגנו את הניגונים “עזרני א-ל חי להכניע” ו”מפי א-ל”. באמצע ניגון זה ניגב אד”ש את דמעותיו.

אחר כך אמר שימשיכו את הכינוס וביקש שימסרו דו”ח מהנעשה בעולם. ואמר לר’ יחזקאל גינזבורג שיתחיל. אד”ש אמר: נו... היכן הוא היושב ראש? ואז פתח הנ”ל. באי-כח ממדינות שונות מסרו דו”ח מהפעילות ואחר כך אמר אד”ש: כל זה - מה שעשו - זה רק חלק קטן ממה שיכלו לעשות, וזה לא בגלל חסרון של כסף ושל כח אדם, כמו שאמרו, אלא זה תלוי רק ברצון, ועל דרך הפתגם “מאזעש טא ניע חאטשעש”. וכמו שרואים שאחד נסע והפך עיר שלימה ואחר כך מדינה שלימה. ובקשר לזה אמר אד”ש: “נעמען - דארף מען ניט איבערגעבן ווארום ס’איז ניט נוגע לענין. נאר ער האט זיך איבערגעקליבן מיט א שטארקער החלטה אז מ’מוז אויספירן די שליחות, והצליח” [=אין צורך לומר את השמות, כי זה לא נוגע לענין. העיקר הוא שהחליט בהחלטה תקיפה שמוכרחים לבצע את השליחות, והצליח].

השלוחים ילכו בראש לקראת הגאולה

והמשיך אד”ש: כל זה הוא לגבי אדם אחד, ומכל שכן כשיש שנים ויותר. “מ’דארף ניט ליגן אין שטותים, טרינקן מילעך און גיין שפאצירן, אדער ווייזן א קונץ אז מ’שפאצירט ניט הגם אז מען וויל. נאר מ’דארף פארן, הגם ס’איז וויט מעבר לים, אויספירן די שליחות” [=לא צריכים להיות מונחים בשטויות - לשתות חלב וללכת לטייל, או להראות ‘קונץ’ שלא הולכים לטייל למרות שרוצים לעשות זאת. אלא צריכים לנסוע, למרות שזה רחוק מעבר לים, כדי לבצע את השליחות].

וסיים אד”ש: “ויהי רצון אז ס’זאל ניט זיין גזירה שגזרתי כו’ נאר מיט אייגענעם רצון, וואס דעמאלט וועט ער זיין במחיצתו פונ’ם רבי’ן, און ס’זאל ניט זיין ווי איינער האט מיר געשריבן אז ער וויל זיין א גולם און מ’זאל אים הייסן וואס צו טאן יעדער קלייניקייט, נאר ס’דארף זיין חב”ד חג”ת נהי”ם” [=ויהי רצון שזה לא יהיה בבחינת גזירה שגזרתי, אלא מתוך רצון אישי, שאז הוא יהיה במחיצתו של הרבי. ושזה לא יהיה כפי שפלוני כתב לי שהוא רוצה להיות כמו גולם ושיורו לו מה לעשות בכל דבר קטן, אלא צריך להיות חב”ד חג”ת נהי”ם].

אחר אמר אד”ש שילמדו נגלה ודא”ח ולא רק חת”ת, שזהו הרגל שנעשה טבע, אלא באמת ללמוד. וסיים: “די וואס פארן און פירן אויס די שליחות, וועלן גיין בראש לגאולה, און די וואס האלטן אז שב ואל תעשה עדיף, וועלן זיך נאכשלעפן” [=אלה שנוסעים ומבצעים את השליחות, ילכו בראש לקראת הגאולה, ואלה שסוברים ש”שב ואל תעשה עדיף”, ‘ייסחבו’ אחריהם].

כ’ תשרי, ה’ דחוהמ”ס.

לפני התפלה הניח מישהוא ספר תהילים על הסטנדר של אד”ש כדי שאחרי התפילה יאמר אד”ש שיעור תהלים היומי מתוך ספר זה ואחר כך הוא יוכל לקחת את הספר ולזכות בו. אבל כשקראו לאד”ש לעלות לתורה, לרביעי, הלך רא”ם והניח שם ספר תהלים אחר כדי שהוא יזכה בו. אחרי התפלה הסתובב אד”ש לאלו שעמדו מאחוריו (גם אני עמדתי שם). בתחילה לא אמר מאומה אלא רק הסתכל במבט של תמיהה. אחר כך אמר “ס’איז דאך געווען אן אנדער תהילים” [=הרי היה כאן ספר תהילים אחר], ועשה בידיו סימן של תמיהה והסתובב למקומו...

תפילות שבת בראשית בניגון יום טוב

שמחת תורה.

לאחר אמירת המאמר אמר אד”ש: היות שאי אפשר כעת להמשיך הלאה [=נראה שזהו משום שהיה זה ערב שבת קודש - המלקט], לכן מחר בשעה זו (שעת המנחה) ימשיכו התוועדות זו. ואין צריך להיות הפסק בזה. ולמרות שישנים בינתיים, אבל כיון שהמטרה שיוכלו להיות ערים אחר כך, אין זה נחשב הפסק בהתוועדות. בענין זה היתה אריכות, ואמר אד”ש: בודאי שהחזנים שיתפללו לפני התיבה, יתפללו בנוסח של יום טוב עד ההתוועדות.

שבת בראשית.

אחר ההתוועדות – תפילת מנחה בניגון של יום טוב. אד”ש רמז כמה פעמים להחזן שיתפלל בניגון של יום טוב.

ההתוועדות נמשכה לתוך מוצש”ק. באחת השיחות אמר שהרבי הקודם אמר שסדר הספירות של הרביים: הבעש”ט והמגיד – עתיק ואריך (כתר), אדמו”ר הזקן - חכמה, האמצעי - בינה, הצ”צ - דעת, מהר”ש וכו’ עד נצח והוד, וכן הלאה שזהו יסוד, שכולם מקבלים על ידי יסוד. ובעשרת השבטים זהו צדיקו של עולם, הרבי [הכוונה לריי”צ], ובמילים אלה נראה שהרבי מתאפק מלבכות. אחר כך אמר: “וליוסף אמר מבורכת ה’ ארצו ממגד שמים”, כאן בכה אד”ש והתאפק בכל הכחות מלהמשיך לבכות.

לפני ברכת המזון אמר אד”ש שבעת חלוקת כוס של ברכה יזכיר כל אחד מקום עבודתו. גם אני הזכרתי מקום עבודתי, אף שר”נ טרבניק ור”מ גרוזמן לקחו שני בקבוקים עבור הישיבה בלוד, מכל מקום אמרתי גם כן לאד”ש שאני עובד בישיבה בלוד. שאל אד”ש: “היכן בלוד?” עניתי: בישיבה קטנה. שאל אד”ש האם אין זה לאן שטרבניק לקח? עניתי שאינני יודע – אולי לקח עבור הגדולים. וחייך אד”ש ונתן לי בקבוק יי”ש קטן עבור הישיבה קטנה...

לפני שהלך אד”ש אמר: יתן הקב”ה שיהיה ‘ויעקב הלך לדרכו’, ושיתמסרו לתורה ועבודה...

רבי הוא למעלה מא"ק

מילואים.

בהתוועדות חסידים לרגל ו’ תשרי דיברנו בינינו שרבי הוא למעלה מא”ק, כי א”ק הוא ציור ורבי הוא למעלה מפרצוף וציור. ובמבט אחד שלו הוא מסוגל לשלוף אותך משאול תחתית. אדם הראשון חטא, כי היה במקום הקליפות ורצה להעלותם, ולבסוף הם פעלו עליו ולא הוא עליהם, אבל רבי למעלה מכל זה.