תשרי תשכ"ג - ר' ישראל לוין

מתוך Yomanim

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

יום ש"ק א' דר"ה

לקריאת התורה, נדחקו אל הבימה, כדי לשמוע המפטיר מהרבי [אז עוד לא שמעתי הוראות מהרבי שלא להדחק. וברוסיה, שמעתי שחסידים מספרים; שבליובאוויטש (וכן כל הזמן) נדחקו לתקיעות, ולשמוע המפטיר מהרבי].

אני עליתי על הבימה, ור' מרדכי שוסטערמאן, מכירי מאז, והוא הבעל קורא של הרבי, עמד שם. ר' מרדכי זז קצת, ואני נכנסתי להפנה השמאלית של שולחן הספר תורה. אף שאמרו לי שעל הבימה צריכים לעלות רק אלו שקוראים אותם להתורה, אבל אני שתקתי, וחשבתי: יהיה מה שיהיה, צריכים לעמוד. גם ר' יואל כהן ור' דוד ראסקין שעמדו למטה מהבימה, אמרו לי: שזה לא יעזור לי, והגבאים לא יתנו לי לעמוד פה.

לבסוף קראו את הרבי למפטיר. הרבי אמר המפטיר בכזה נועם ועריבות ובבכיות פנימיות, שלא יכולתי לעצור עצמי מדמעות. כיסיתי פני עם הטלית שלי, עם המחזור תחת הטלית, ודקרתי את גופי להחזיק מעמד, כדי שלא להתפרץ בקול בכיה, רק דמעות ובכיה חרישית. כל מלה ומלה מהפטרת חנה, ששמעתי מהרבי, החריד את כל גופי.

מכיון שחל יום א' דר"ה בשבת, לא היו תקיעות. אחרי התפילה, אמרו לי דוד ראסקין ויואל כהן: אתה חברהמן, אבל מחר לא תוכל לעשות את זה, מחר יהיה תקיעות.

למחרת, קודם קרה"ת, עליתי עוד הפעם על הבימה, ור' מרדכי זז עוד הפעם, ועמדתי על מקומי הראשון. אנשי הוועד המסדר אמרו לי: עכשיו עולים כל אלה שיש להם עליות. אחד אמר לי: יונגערמאן! אתה נמצא פה רק כמה ימים, וכבר בתוקף כזה, מה יהיה בעוד כמה ימים? אמרתי לו סתם: שלמתי בעד כרטיס. הוא אמר לי: אתה שלמת כסף? (והוא מהעשירים שנותן הרבה כסף) ואמר לי עוד הפעם: פה צריכים לעמוד רק אלו שיש להם עליות. אמרתי: לי ג"כ יהיה עליה. ושאל: איזה עליה? אמרתי: גלילה. ואמר: מה גלילה? בעד גלילה משלמים כמה אלפי דולארים. שתקתי, וחשבתי: אני לא יכול לשלוט בעצמי, לא ארד אלא אם כן יגרשו אותי בידיים או הרבי ירמז. כך עמדתי עד סוף הקריאה.

למפטיר קראו את הרבי, והרבי בירך את ברכת התורה. להגבה, כיבד זה שקנה הגבה למישהו מהאורחים. אח"כ אמרו לזה שקנה את הגלילה שיעלה, אבל הוא לא עלה. שאלו אותו: אתה רוצה לכבד מישהו במקומך, והוא מרחוק מרמז: כן. שאלו אותו: את מי אתה מכבד? אני לא הכרתי אותו, והראיתי לו על עצמי. שאלו אותו עוד הפעם, את מי אתה מכבד? והראה עלי. ונתנו לי גלילה.

מובן ששמעתי את ההפטורה מהרבי, ואת ההכנות לתקיעת שופר, למנצח. הרבי כיסה עם טליתו הקדוש את החבילות של הפדיונות, ובכה, ואמר הפסוקים וברכות של תקיעת שופר, והרבי תקע רק תקיעה ראשונה. אח"כ אמר את הפסוקים שלאחרי התקיעות.

אחרי מנחה הלכו עם הרבי לתשליך. זה היה כ"כ מרומם ונפלא, בסדר מופתי. ראשון הלך הרבי, אחריו הילדים, ואחריהם אנ"ש מכפר חב"ד ת"ו, ואחרינו כל הקהל, בסדר מופתי. השדרות של איסטערן פארקוועאי היו מלאים אנשים, אפילו אינם יהודים, וכולם הסתכלו על זה בהדרת הכבוד. דבר זה אין ביכולת לספר ההרגשים וההתעוררות וההתפעלות בכתב. אמרו שקירוב כזה שהראה הרבי אלינו עוד לא ראו אף פעם.

אח"כ היתה התוועדות, ונטלו ידיים להמוציא (כי אחרי ההתוועדות היתה חלוקת כוס של ברכה). ההתוועדות התחילה עם הניגונים: ניגון הג' בבות של הבעש"ט הרב המגיד ואדמו"ר הזקן, כל זה היה כל כך מרומם. הרבי אמר את המאמר "יבחר לנו את נחלתינו" (את המאמר הזה חזרתי, על הכינוס של צא"ח בארה"ק בכ' חשון).

אחרי ההתוועדות, התפללו מעריב. הרבי עשה הבדלה, וחילק כוס של ברכה. היו תורים ארוכים, והרבי נתן לכל אחד כוסית, היינו ששפך להכוסית, כי לפני שנגשו אל הרבי נתנו לכל אחד כוסית ביד, וכשנגש, מזג הרבי לכוסו, ואמרו לחיים. היו כאלו שביקשו ברכות, והרבי ענה להם. הבחורים שרו כל הזמן, והרבי, בעת חלוקת הכוס של ברכה, עשה עם ידיו הקדושים, או עם ראשו הקדוש, ושרו בחזקה יותר.

במוצאי ר"ה אחרי חלוקת הכוס של ברכה, אמר הרבי, וזהו הלשון בערך (ראה שיחות קודש תשכ"ג עמ' 3):

דער אויבערשטער זאל העלפן אז דער מתעשרת בסופה, וואס האט זיך אנגעהויבין גלייך נאך תקיעת שופר זאל עס אראפקומען בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים. און אזוי ווי פון ר"ה גייט מען אריין אין נייעם יאר, זאל מען אריינגיין בשמחה, און מען זאל ארויסגייען מר"ה בשמחה ובששון, און ס'זאל זיין (והתחיל בעצמו לנגן:) כי בשמחה תצאו.

בליל ב' אור ליום ג' ד תשרי

נכנסנו אנשי כפר חב"ד ת"ו למסור את האתרוג מכפר חב"ד ת"ו אל הרבי. בעת מסירת האתרוג הואיל הרבי לברך אותנו.

וזאת הברכה (שיחות קודש תשכ"ג עמ' 4):

אזוי ווי אתרוג האט א טעם און א ריח, אלע מעלות, און אזוי ווי דאס איז א חודש הכללי און א מצוה כללית פון א חג כללי, זאל דאס נמשך ווערן לכל ישראל, ולאנ"ש בתוכם, ולכפר חב"ד ביחוד, בתוככי כלל ישראל, יעדער איינעם ביחוד, ענינים פון טעם און ענינים פון ריח על כל השנה כולה.

א יישר כח פאר'ן איבערגעבן.

בליל יום ד' אור ליום ה', ו' לעשי"ת,

לפני שלש בלילה, נכנסתי ליחידות אל הרבי. עשיתי שהחיינו. אלו היו הרגעים הכי גדולים ומופלאים בחיי, שכל החיים שלי חכיתי וציפיתי וקיויתי להשי"ת שסוף סוף יעזרני ויצליחני לאותם הרגעים הנפלאים.

כתבתי צעטיל ארוך, כמו שנהגו אז, וקבלתי תשובה על כל השאלות באריכות. היו דיבורים שלא הבנתי איזה פרט, ושאלתי איזה פרט. הרבי התחיל לחזור הדברים מלה במלה.

כל הזמן בשהותי אצל הרבי הייתי בהתרגשות גדולה, ולא ישנתי בכלל בלילות, וגם הדחיקות כל פעם, והזיעה, התחיל לגרד לי העור, וגם נעשה לי אבעבועות בהעור.

כתבתי פתק אל הרבי, וקבלתי מענה ללכת אל הרופא זעליגסאהן, והרופא נתן לי רפואה. אח"כ שלח אותי הרופא זעליגזאהן לרופא עור בנוא יארק.

כשנכנסתי על יחידות בפעם השניה אל הרבי; שאל אצלי הרבי: מה עם הבריאות? עניתי ששלחוני לרופא עור. ואמר הרבי: "א עבירה די צייט".

בח' תשרי

יש לי יום השנה -יארצייט- לאמי מורתי הי"ד. בשנה זו היתה ח' בתשרי שבת שובה, והתפללתי לפני העמוד כל התפלות של שבת קודש, בבית מדרשו של הרבי. למוסף פחדתי לגשת, אך הגבאי החסיד ר' יוחנן גורדון דחף אותי אל העמוד להתפלל, וגם נתנו לי עליה לתורה "שביעי", ועמדתי במילא ליד הרבי באמירת המפטיר.

לפני שבת שובה נגש אלי א' מאנ"ש שעובד בהדפסה, ונתן לי המאמר של כ"ק אדמו"ר הצ"צ "וכל אדם" מודפס בעלון ערוך כמו שמכינים לדפוס. ואמר לי; שהרבי צוה לקחת את המאמר מהביכעל שהביאו עכשיו מרוסיה, ויש רק כמה עלונים כאלו בהכנה לדפוס, ולפי שהוא ידיד שלי הוא נותן רק לי; וכנראה שהרבי יגיד ממנו בש"ש. בש"ש אחרי שעה אחת וחצי היתה התוועדות, והיה מאמר "וכל אדם".

ערב יום כיפור

היה תור לקבל לקח מהרבי, הרבי נתן לי לקח ואמר "שנה טובה ומתוקה", וגם נתן לי חתיכת לקח בשביל בתי תחי'.

אחרי מנחה, נעמד הרבי על הכסא שלו, ובקול רם אמר (שיחות קודש תשכ"ג עמ' 12):

דער אויבערשטער זאל געבן יעדערן און יעדערע בתוך כלל ישראל א חתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה, בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים, בבני חייא ומזונא רויחי.

אזוי ווי דער יאר האט זיך אנגעהויבן מיט שבת, וואס שבת איז דאך וקראת לשבת עונג, רופן און אראפרופן, און ממשיך זיין ביז אין א התלבשות פנימית, דעם עונג שלמעלה, אז ער זאל אראפקומען אין דעם עונג שלמטה, און דורך דעם אין אלע כוחות פנימיים, ביז אין די ג' לבושים, מחשבה דבור ומעשה. זאל דאס זיין אזוי סיי אין עבודת הוי', לימוד התורה און קיום המצוות, ובתוכיותם - זו עבודת התפלה, און אויך אין בכל דרכיך דעהו, און פון דעם אויך אין צרכים הגשמים כפשוטם. אז די אלע ענינים זאלן זיין אן מדידות והגבלות, אזוי ווי מצד התגלות כח התענוג שלמעלה. און דאס זאל זיין א הכנה, הקדמה וכלי צום גילוי פנימיות עתיק פנימיות חכמה, וואס וועט נתגלה ווערן דורך משיח צדקנו, שיבוא ויגאלנו בקרוב ממש, בגאולה האמיתית והשלימה, ויוליכנו קוממיות לארצנו. אמן כן יהי רצון.

ממשפחת הת' ר' בערל יוניק שהתאכסנתי אצלם, אמרו לי בעיוהכ"פ, שהוא הולך לבקש לעקאח מהרבנית חנה אם הרבי, ושאלך ג"כ אתו. נכנסנו, והיא נתנה לנו לעקאח וברכה. שאלתיה אם היא זוכרת אותי, ואמרה: כן, בפאקינג הייתם ביחד עם מיכאל טייטלבוים.

בתפלת נעילה, בכה הרבי הרבה מאד. כשגמרו, ושרו המארש של נאפוליון, נעמד הרבי על כסאו ועשה חזק עם ידיו הקדושים שישירו וירקדו, והיתה שמחה גדולה.

ביום ב' דחג הסוכות

עמדנו בתור על יד הסוכה של הרבי להכנס לברך על האתרוג של הרבי (יום א' של סכות היה שבת). נתנו לי להכנס מוקדם בתור. כשנכנסתי להסוכה עמד הרבי בפנה עם ספר בידו, וכל הזמן הסתכל עלי, והתרגשתי מאד. תיכף כשנכנסו להסוכה היו הד' מינים על השולחן אצל הדלת, היכן שנכנסים. בקשתי במחשבה מהשי"ת, שלא אתבלבל מרוב התרגשות, ושאקח את הלולב ביד ימין, ואת האתרוג כמו שצריך, ולברך כהלכה.

אחרי מנחה היתה התוועדות בסוכה הגדולה, ובלילה עוד הפעם חילק הרבי כוס של ברכה בסוכה.

בכל יום מחג הסוכות וחוה"מ התפללו עם הרבי במנין. בהושענות הלכו כולם אחרי הרבי, להקיף את הבימה, וזה היה יופי ותפארת לראות את הכל. כשהרבי חזר אל מקומו, חיכה עד שכולם יגמרו להקיף את הבימה, והסתכל על הקהל.

בחוה"מ סוכות

היתה התוועדות גדולה, ובאו הרבה בחורי ישיבה מישיבות אחרות, כי הודיעו בעתון שיהיה התוועדות. הרבי אמר שיחה פלפול אודות הד' מינים.

קרוב לסוף ההתוועדות אמר ברכה מיוחדת לאורחים שבאו מכפר חב"ד (שיחות קודש תשכ"ג עמ' 46):

אזוי ווי דא איז דא עטליכע פון תושבי כפר חב"ד , וביניהם דער זכה בגורל, וואס ער איז דאך גיקומען א בא כוח פון די אלע וואס זייהאבין זיך משתתף גיווען בגורל, און אזוי אויכעט אט די אלע וואס זיינען גיקומען פון כפר חב"ד, אלץ באי כח פון כפר חב"ד, וואס זיי זיינען דאך אונזערע באי כח אין אה"ק ת"ו דא למטה מעשרה טפחים, זאלן זיי זאגן לחיים, ואחריהם כל הקהל כולו, און זאלן ממשיך זיין די שמחה פון אלע ענינים פון כפרחב"ד, און אלע ענינים פון אה"ק ת"ו ב"ב, ע"י משיח צדקנו, און אויך אין דעם ענין פון א"י, וואס מתפשטת בכל הארצות אז דאס זאל אראפקומען בפועל ובגילוי בכל הארצות כולן, וואס דעמאלט וועט דאך מקוים ווערן אויכעט בגלוי די בקשה תמלוך על כל העולם כולו בכבודיך, ביז אין אן אופן פון והנשא על כל הארץ ביקריך, און אין אן אופן פון התנשאות, וואס דאמאלט וועט זיין, וידע כל פעול, ויבין כל יצור און כל אשר נשמה באפו, אז ה' אלקי ישראל מלך, דורף דערוף וואס אידן האבן אים גימאכט פאר אלקי ישראל מלך איז מען דערנאך ממשיך ומלכותו בכל משלה. לחיים.
וואו איז די כפר חב"ד אידן? וואו איז דא נאך איבעריקע פון כפר חב"ד? לאזט פריער די כפר חב"ד אידן! לוין, פלס, ער וואוינט דאך אויך אין כפר חב"ד, לחיים ולברכה. ווער איז דא נאך פון כפר חב"ד? רופט זיך אפ! עס איז דא נאך פון כפר חב"ד? רופט זיך אפ! נו גוט, ספיקא לקולא. נאך פון כפר חב"ד? נוא איצטער זאגט כל העולם כולו! כל העולם כולו בכבודיך.

בג' דחוהמ"ס

נסעתי לשמח בשמחת בית השואבה. ראיתי ששולחים לפראווידענס, ושם דר שמואל דוד גורקאוו - בן גיסי, ביקשתי שישלחוני לפראווידענס. באנו לבית הכנסת, ואח"כ בא ש"ב שמואל דוד שיחי'. התוועדנו עם הבעלי בתים, והוא היה המורה של העיר. באו גם ילדים שהיו תלמידיו, והוא היה המנחה. אחרי ההתוועדות, לקחו אותנו אל הבית שלו. לנתי אצלו, ובבקר נסענו חזרה לקראונהייטס, אבל שנים מבינינו שנסעו אתנו, שמדברים אנגלית, נשארו שם כדי להתוועד למחרתו עם ילדי בית הספר.

ביום ה' ד' דחוהמ"ס;

התחיל לכאוב לי העין, וירדו דמעות. לא ידעתי אם זה הצטננות או איזה ענין אחר. הצטערתי מזה מאד. כי בלילה צריכים להגיד תיקון. והעיקר שאומרים עם הרבי ביחד. ועיקר החגים - שמיני עצרת ושמחת תורה, וההקפות של הרבי. והעין נוזלת דמעות ואני לא יכול לראות.

בקשתי מכמה אנשים שיסתכלו בהעין שלי, אפשר נכנס איזה דבר להעין, והסתכלו, ואמרו שלא רואים שום דבר. בערב בא הרבי להתפלל ערבית, והסתכלתי על הרבי, ופתאום הרבי הסתכל עלי בתוך הקהל (כי בא קהל גדול, ממדינות שונות ומערי השדה, לההתוועדויות והקפות), וההבטה של הרבי עלי עודד את רוחי.

אחרי תפלת ערבית נגשתי לר' מרדכי שוסטערמאן ובקשתי ממנו שיסתכל בהעין שלי, והסתכל, ואמר שכמדומה יש שם איזה דבר. ואמר שיכולים להכנס לבית מרקחת, והם עושים משהו, ואם יש איזה דבר הם מוציאים אותו, אבל כבר מאוחר וכבר הבתי מרקחת סגורים. ואמר: תנסה להכנס, על יד המקוה יש בית מרקחת, אפשר שהיא עוד פתוחה.

תיכף הלכתי, ותפשתי את הבעל בית מרקחת שמכין עצמו לסגור, הראיתי לו העין, וחזר ולקח צמר גפן וטבל באיזו מין, ונגב העין שלי, ותיכף הוציא, והראה לי על הצמר גפן איזה נקודה שחורה. ותיכף נעשה לי קל. חזרתי, ואמרתי תיקון ותהלים עם הקהל, עם הרבי. והרגשתי שרק הבטה אחד של הרבי הצילני.

ביום ו' עש"ק בהושענה רבה,

התפללנו מנחה, והלכנו למקומות רחוקים בבתי כנסיות, לפי הרשימה, לשמח יהודים בהקפות. עד שבאנו כבר היה זמן להתפלל ערבית, ועשינו עם הבע"ב הקפות, ורקדנו ושרנו, ושימחנו את המתפללים.

כשגמרנו ההקפות, התאספנו כולנו לבית הכנסת של הרב יעקב העכט, ועשינו קידוש והלכנו כולנו ביחד, בשיר ובריקוד, ברחובות, עד שבאנו ל770.

הקפות

הרבי התוועד, ואמר: שכל אלו שהלכו לשמח יגידו לחיים. והתחילו להגיד את אתה הראיתה והקפות, וזה היה השיא של השמחה, איך שהרבי אמר פסוקי אתה הראית ופרצת ואיך שרקד עם הרש"ג בהקפה א' וז', ואי אפשר לתאר בכתב.

בליל ש"ת

הלכנו קצת יותר קרוב. כשבאנו ל770 היתה ההתוועדות מאוחר יותר, וההקפות היו עד שעות המאוחרות בלילה. אני עמדתי במקום גבוה. באמצע ההקפות הראה לי הרבי בידו הקדושות שארקוד ואשיר יותר חזק.

באותו רגע כיבדוני בהקפה, ובאותו רגע כבר הייתי למטה עם ספר תורה ביד, כי כבר עזרוני לרדת ולקבל הספר תורה. הייתי בהתרגשות כזו, ומה עוד שכבר עשיתי קידוש. אני לא יודע איך לקחוני מגובה של כמה קומות ספסלים ושולחנות. והנה אני רוקד עם ספר תורה בידיי בהקפות של הרבי.

אחרי שגמרו ההקפות, מאוחר בלילה, חיכינו, כי אמרו; שלפנות בוקר הרבי מחלק משקה בשביל הוספה בלימוד, ושר ניגון חדש.

כשחיכיתי בא אלי ר' קלמן בריקמאן, מהתמימים שלמד אצלי קצת בבעזאן בפאריז, ונותן לי חתיכת בשר, ואמר: הא לך זה מהצלחת של הרבי, כי הוא היה משמש בסעודת הרבי.

אח"כ בא הרבי וסיפר הסיפור והשיחה אודות הניגון של "סטאוו יא פיטו", והתחיל לשיר הניגון. עמדתי ממש ליד הרבי. הניגון היה במילים רוסיות, ואז עוד לא באו בחורים מרוסיה, ולא תפסו את הניגון. והרבי שר את הניגון הרבה פעמים, עד שר' יואל כהן תפס את הניגון. זה היה כ"כ נחמד ונעים ונורא.

אח"כ הלכתי להאכסניה, והנחתי תפילין והתפללתי כדין בן ארץ ישראל. אח"כ נחתי קצת, ובאתי ל770, והלבשתי הטלית, והייתי במנין שהתפללו עם הרבי. אח"כ מכרו האתה הראית ועשו הקפות, והקיפו שלש וחצי פעמים, ואח"כ רקד הרבי עם הרש"ג.

בתחלה עשו מהשלחנות מחיצה מסביב לבימה, וכולם יצאו מהסיבוב. גם אני רציתי לצאת, אבל על ידי עמד הרה"ח ר' שלום בער פעווזנער, ואמר לי: למה צריכים לצאת, תעמוד פה. נשארנו שנינו, והרבי רקד ממש על ידינו.

אח"כ היתה התוועדות גדולה מאד, אחרי מנחה.

בההתוועדות במוצאי שמחת תורה,

פתאום אמר הרבי, שכל אלו מאה"ק ת"ו שהיו פעם בצבא או במילואים, שיעלו על השולחן ויגידו לחיים. ראיתי שזה דבר לא פשוט, אמרתי: שהרבי ג"כ יגיד לחיים. וא' מהזקנים מאנ"ש, מכפר חב"ד ת"ו, אמר זה לרבי. הרבי שאל: מי נתן את ההצעה, ואמר: אחד מנציגי כפר חב"ד ת"ו. הרבי אמר: הצעה טובה. ואמר לחיים.

אח"כ אמר שאנחנו נגיד "והיה מחניך קדוש שלום על ישראל". ואמר שישירו וירקדו. וכן עשינו. ואמר הרבי: "מ'זאל יוצא זיין מיט'ן שרעק". לא הבינו מה זה. אח"כ אמרו, שזהו כנראה לפי שהתקרבו הטילים של רוסיא לקובה. אבל היה בזה בעל שמ'סקע מעשה.

בחלוקת הכוס של ברכה,

נגשתי לקחת הכוס של ברכה, והרבי נתן לי, וגם כוסית בשביל בתי תחי'. אמרתי לרבי שליט"א "לחיים" בכוס של ברכה, והלכתי הלאה, והנה לפתע אני מרגיש שסוחבים אותי. חזרתי, והרבי נתן לי משקה יין לחלק בעבודתי בארה"ק.

ביחידות השניה בליל ר"ח מרחשוון,

הזכירני הרבי על זה ואמר לי: שאגיד לפניהם ואחזור לפניהם מחסידות.

לבסוף עשו במקום עבודתי מסיבה, חילקתי מהכוס של ברכה מהבקבוק יין, וחזרתי מאמר מחדש תשרי, ששמעתי מהרבי. כולם (גם המנהלים) חתמו על מכתב תודה לרבי. גם הרה"ג באב"ד מיפו חתם על המכתב לרבי. אח"כ נתקבל מהרבי מכתב ברכה על הבעת תודה.

לי בפרט יצא טובה גדולה מאד, חוץ מהענינים שלמעלה מהשגה.

בהיחידות השניה שנכנסתי אור ליום ב' ליל ר"ח מרחשוון תשכ"ג,

בערך לפני שעה עשר, הגשתי צעטיל ארוך.

בסוף הזכרתי את הקדוש הרה"ח הרה"ת ר' יונה כהן. הרבי שאל אצלי אודותו, וספרתי; שבא אלי לפני נסיעתי מסאמארקאנד, ואמר לי: אתם נוסעים, והשי"ת יצליח לכם, ואל תשכח עלי (כמסופר לעיל). גם אמרתי לרבי, שכפי שאני מכיר את הקדוש ר' יונה, הנה להזכיר אותו פה זה דבר היותר חשוב אצלו. הרבי השיב לי ע"ז:

איר ווייסט געוויס אז ער איז ניטא? און גיט מיר דעם נאמען פון זיין מוטער, און אויב מ'ווייסט דעם טאג!

עניתי שככה אמרו לי, ואני לא יודע את היום, וכן שם אמו. ואמר לי:

אז איר וועט זיך דערוויסען, זאלט איר אריינשיקן און אויב מ'ווייסט געוויס אז ער איז ניטא, זאל מען אפשטעלען א טאג יארצייט, און זאגן קדיש און לערנען משניות, און אויב מ' ווייסט דעם טאג, זאל מען דעם טאג.

זה היה בלילה, אור ליום ב'. למחרת הוצרכתי לנסוע. כשיצאתי, סיפרתי הדברים, ומישהו אמר לי שהנה הרה"ח ר' אלי' חיים רויטבלאט הוא גיסו של הקדוש הרה"ח ר' יונה, תיכנס אליו ותשאל.

זה היה מאוחר, אבל כשמצאתי אותו בביתו אמר לי: שזה היה בכ"ב שבט, ושם אמו: פראדע. הרבי אמר לי ביחידות, שכשאוודע אודיע למזכירות. נכנסתי תיכף להרה"ח רחמ"א חודוקוב, ומסרתי לו פתק לרבי, השם של אמו ויום השנה. למחרת לפני נסיעתי קרא אותי הרה"ה הרב חודוקוב, ואמר לי שהרבי ענה שאעשה את היארצייט ושאלמד משניות ואגיד קדיש.

גם בקשתי ברכה בהיחידות שאזכה להתראות עוד הפעם עם הרבי.

הרבי קיבל את כולם בסבר פנים יפות, ועודד ונתן תקוה ובטחון. והעיקר תבע שאהיה בשמחה, ושאכתוב בשורות טובות לפה, בשובי לאה"ק ת"ו, ושאמסור דרישת שלום מכל מה ששמענו וראינו.

וב"ה ות"ל בעד הכל להשי"ת שהצליח אותנו וזכינו לכל זה.