תשרי תשכ"ה - ר' מנחם מענדל וואלף

מתוך Yomanim

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

ליל א' דראש השנה תשכ"ה

לתפילת מעריב חיכה קהל עצום. דוחק רב מכל צד ופינה. בשעה 8:15 נכנס הרבי לבית המדרש. הרבי הלך בצעדים איטיים יחסית. סידר מעילו בידיו, כנראה, כדי לא לגעת באיש. אני הצלחתי לתפוס מקום במזרח בכדי להיות קרוב ולראות את כל מהלך התפילה במדויק.

הרבי נעמד במקומו, החלו באמירת תהילים (לא הצלחתי לראות איזה פרקים הרבי אומר). אחרי כמה דקות סגר את התהילים והחלו תפילת ערבית במתינות יתר. פעמים היה נעצר ואחר כך ממשיך. כשגמר הרבי "שמונה עשרה" החל החזן לאמור "מזמור לדוד".

לפני שהרבי יצא את בית המדרש הורה לנגן "אבינו מלכנו", אף הוא עצמו החל לשיר, אך בתחילה היה קשה מאוד לשמוע, בהמשך – שמעו. פני קודשו היו למזרח, ורציניות מאוד, עודד בתנועות ידו וגופו הק', הקהל הגדול החל לטפס על כיסאות ושולחנות וכל השורה-שביל שסודרה כדי שהרבי יצא ייצא ביתר קלות פורקה. היה שמח מאוד, כל העולם (תרתי משמע) רקד. (שמעתי שזהו שינוי מהשנה שעברה שאז הרבי אמנם הורה לשיר, אך הוא בעצמו יצא).

עם צאת הרבי החלו מניינים לאמירת תהילים, וכן בחורים רבים החלו לתפוס מקומו ל"תקיעות" שלהם נזכה למחרת בבוקר.

אחר התפילה רמז לי ר' מאיר הארליג לעלות למדריגות של הכניסה לדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, להיות נוכח בסעודת החג במחיצתו של הרבי בה נוכחים זקני החסידים. סעודת החג של הרבי הנה המשך לסדר שהיה בזמן אדמו"ר הקודם שהיו מוזמנים לסעודות, כך שהענין נמשך גם כיום. בין המוזמנים הרש"ג כמובן וכן כמה מזקני החסידים. בשנים האחרונות התווסף למוזמנים ר' יצחק חורגין, זקן מחסידי חב"ד באה"ק שזכה בגורל ולא חזר לאה"ק ונשאר בחצר הרבי והיה מתלווה לסעודות. כשפתחו את הדלת נדחפתי פנימה ונעמדתי בפינה מחכה לבואו של הרבי. תכננתי זאת כך כשהרבי יתיישב אז אצא מפינת מחבואי ואצא לעמוד מאחוריו. המוזמנים הגיעו וחיכו בעמידה ליד מקומותיהם. רש"ג, רש"ל, רש"א קזרנובסקי, רא"י סימפסאהן, ר"י כץ, ר"י חורגין ועוד.

הרבי הגיע, נכנס, התיישב ואחר כך נעמד וקידש, הרבנית חיה מושקא וכן הרבנית נחמה דינה שמעו קידוש מהרבי, מדלת המטבח הצמודה לסלון, הסעודה עברה כמעט בדממה. ברצינות מוחלטת.

אחר הסעודה ירד הרבי לחדרו הק' למשך זמן ואח"כ הלך לביתו (מאחור ליווהו כמה בחורים).

יום שני, א' דראש השנה תשכ"ה

[לפנות בוקר באנו ל770 לתפוס מקומות טובים ובינתיים אמרנו תהילים. פתאום שמענו רעשים ומהומה מעזרת נשים ורצנו מיד למעלה. מסתבר שר' איצ'ה נוח ריבקין שידוע ברוחו הסוערת לא יכל לסבול שהביאו לאורחים ולאורחות הרבים כסאות מתקפלים לתפילה. הוא צעק "אצל המלך עומדים" וזרק את הכיסאות מחוץ ל770 וריסקם תוך כדי כך שלא יוכלו לשימוש. כמה בעלי כוח תפסו בו והרגיעו אותו מעט והשלווה חזרה לביהכנ"ס].

בשעה 10:00 נכנס הרבי לבית הכנסת. מאחורי הרבי צועדים המזכירים הרב גרונר והרב קליין כשבידם שקי פ"נים קשורים בחוט. על פני הרבי נסוכה רצינות איומה. קהל עצום מאוד ודחיפות רבות מאתמול. (אל הדוחפים הצטרפו כסאות ששמרו רבים מאלה שרצו לעמוד בשעת התקיעות ולצורך כך הביאו כיסאות!...) מפעם לפעם מעיין ב"סידור עם דא"ח" של אדמו"ר הזקן.

מיד עם כניסת הרבי מתחילים להתפלל. ב"האדרת והאמונה" הורה בידיו הק' לשיר והיה מאוד שמח.. ממש "גילו ברעדה". רצינות איומה מחד, ו"גילו" מצד שני. כנראה שאין סתירה ביניהם, שהרי תמיד נתבע יהודי לעשות דברים מנוגדים, בחינת "נושא הפכים"...

תפילת שמונה עשרה במתינות יתר.

בעת "חזרת הש"ץ" התיישב הרבי, וכן נוהג אף בחלק מהמקומות בהם נאמר "פותחים הארון". לפעמים קם לפתיחת הארון. בקדושה התרומם ב"ימלוך". כשהגיעו ל"אבינו מלכנו" הורה לנגן, וזמן רב ניגנו שוב ושוב רק את המילים "אין לנו מלך אלא אתה".

אחרי "שיר של יום" מתחילים להכריז "לא לעלות על השולחנות", כדי לא להסתיר בעת התקיעות, הבחורים תופסים 'עמדות טובות' וביהכנ"ס הופך למצב של "והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול מתנשאים". המולה. אך הרבי ממשיך להביט בסידור כאילו אין איש ו"אנא ומלכא בלחודוהי".

מוציאים את ספרי התורה אחרי שהרבי הביט על ארון הקודש ומיד קולטים את הרמז. כדרכו בקודש, מלווה במבטו הק' את ספרי התורה עד שהונחו על הבימה. גם בעת קריאת התורה, כאשר הדחיפות וההמולה נמשכות, פני הרבי בתוך החומש, ללא זיע.

מחכים ל"מפטיר". אלה מזקני החסידים שזכו לעלות לתורה משתדלים להישאר בצדי הבימה כדי שיעמדו קרוב לרבי בשעת המפטיר והתקיעות. הרבי מתכונן לעלות לבימה, אוחז השופרות בידיו, מסדר את הטלית ואת האבנט ומתחיל לצעוד. פניו רציניות מאוד. המזכירים אחריו עם שלוש חבילות הפ"נים. הרבי עולה לבימה ומבקש ששני החסידים שזה עתה יצאו "מאחורי מסך הברזל" – הרה"ח הרב מנחם מענדל פוטערפאס והרה"ח הרב אשר ששונקין – יעלו ויבואו לעמוד לידו בשהותו על הבימה.

המזכירים מניחים את החבילות (נראה שהחבילות הם מאלה שנלקחו על-ידי הרבי בשעה שנסע ל"אוהל" בערב ראש השנה). ברכות התורה ברצינות. ממתין עד סיום הגלילה, מביט לצדדים, לאחוריו, מבקש את החסידים רמ"מ פוטערפאס ור"א ששונקין שיצטופפו יותר וכל שאר הנוכחים על הבימה מתקרבים. הרבי מברך את ברכת המפטיר שבתחילה נשמעה בקול חרישי, קול חלוש. דממה באולם. כולם קשובים לקול הנפלא העוטף את הציבור במעטפת רצינות, קול דודי דופק בלבבות "שובו שובו".

ולפתע, קול בכי חזק, הולך וגובר מרגע לרגע, יללות פוצות בעוצמה מלבת לבו של הרבי, וחודרות ובוקעות את כל המסכים. כך כמה דקות. הרבי מנגב דמעותיו בטליתו ושוב פורץ בבכי חסר מעצורים. מתאמץ בכל הכוחות להתגבר על הכאב והדמע, קפיצת שפתיים, ושוב בוכה בקול דק שנעשה גבוה והולך ומתעצם.

קול הבכי מתערבב עם מילות ההפטרה. קשה לעקוב אחרי המילים-לא-מילים הבוקעות מתוך גרונו. והנה גובר הבכי ועם זאת הקול מתבהר והתיבות "ותתפלל חנה" נשמעות היטב-היטב בהיגוין, ושוב מסתלקת בהירות-המילים ונדחקת בנימה עדינה של מיתרי-הקול לעומת הנהי והבכי...

"חנה למה תבכי... הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים... אל הנער הזה התפללתי", המילים מהדהדות בחלל האוויר וחודרות עמוק עמוק בחדרי לב ובטן...

הגיעה עת התקיעות.

הרבי מסדר את החבילות בסמיכות זו לזו ופורש טליתו עליהם. ניכר שמפזם לעצמו איזה ניגון. כל חסיד חושב לעצמו הנה הפ"ן שלו... הרבי פרש טליתו עליו. חשבון נפש.

נשמע: "נו... נו... נו..." בקול ערב אך די חרישי. כך חלפו שתי דקות. הרים טליתו, מסדר הטלית כך שנשאר כעין חלון לראות את הסידור המונח על הבמה.

הרבי פותח "למנצח לבני קורח מזמור"... בנעימה בקול מתוך הדממה. הקהל גמר לומר שבע פעמים והרבי מתחיל "מן המיצר" פסוק בפסוק. קול מיוחד שכנראה מתערב ברחשי שמים היוצרים כאן משהו לא-רגיל...

משגמר, כיסה שוב את פני קדשו עם טליתו ועל שלוש החבילות – כך חלפה דקה.

בסוד סידור השופרות והמטפחות אין אתנו יודע עד מה. הבחנתי בשתי מטפחות, אחת לבנה ואחת אדומה, ואני חוזר, קשה להבין איך סידור השופרות.

אחר-כך מתחיל את הברכות ובניגון הידוע. שוב מסדר את הטלית שלא תפריע לתקיעות.

קולות השופר נשמעו טוב מאוד. במקומות שבהם נאמר "ויתוודה בלחש" פורש טליתו על הפ"נים לשניות אחדות. אחרי התקיעות אמר הפסוקים בקול רם. אחר חזר למקומו – סיבוב החזרת הפנים. בשעת מעשה היו דחיפות איומות.

בתפילת מוסף ל"ואנחנו כורעים" הניח הרבי רגליו ואחר-כך התכופף כולו (שטיח מתחתיו), הניח ידו הק' על מצחו ונשאר נמוך במשך כשתי שניות, אחר-כך קם בגבורה ללא הסתייעות בידיו, כשהוא עוד על הרגליים.

ל"ונתתה תוקף" קם הרבי ממקומו ונשאר עומד כך עד ל"כתר". סימן בידו לנגן "הוא אלוקינו". ל"תקיעות מעומד" [הרבי עצמו תקע ה"תקיעות דמיושב" שקודם מוסף] סידר הטלית מאחורי אזנו לשמיעתן. לפני "ברכת כהנים הרבי זז אחורה מעט ומאפשר לכוהנים לגשת, הם ממלאים את כל המזרח. ב"ברכת כהנים" כיסה פניו הק' לגמרי. כשהגיע הש"ץ ל"היום תאמצנו" ושרו – עזר הרבי בידו ובתנועות ראשו הק' שישירו. והיה גם די שמח. הרבי הודה לכוהנים ב"ישר-כוח". הם נשארו על מקומם עד שהרבי עבר.

הרבי צעד ליד הקהל בצעדים מתונים ואמר כמעט לכולם "גוט יום-טוב", לא כמו בשבת שאז חולף די במהירות והלך לחדרו. משם עלה לסעודה בדירת אדמו"ר הקודם כמו בליל ר"ה.

בשעה 4:00 יצא לתפילת מנחה. תפילת מנחה הייתה, במבט ראשון, תפילה כמו במנחת שבת רגילה. אך ה"שמונה עשרה" היה לאט לאט. בסיום התפילה הגביה ידו הק' שינגנו והתחילו "הושיעה את עמך". רקדו זמן קצר והחלו להסתדר לקראת הצעדה ל"תשליך". את הקטנים סידרו בראש התהלוכה והמבוגרים מאחור. אחרי שהסתדרו יצא הרבי מחדרו ואחריו הלך הרב חדקוב. איסטערן-פארקווי הייתה מלאה באלפי אנשים לכל מלוא העין לימין ולשמאל השדרה שישבו שמחים ונהנו מהאוויר הצח. רובם היו יהודים שהתגוררו בשכונה. בשעה שהרבי דרך על מפתן 770 והדלת נפתחה נעמדו כולם – ספונטאנית – התרוממו להביט, אלפים לכל רוחב מראית העין מימין ומשמאל. המחזה היה מהמם ממש, וכל האלפים בצירוף אנ"ש שהסתדרו, כאמור, כבר מקודם, החלו בצעדה ארוכה לעבר הנהר ל"תשליך".

בהגיענו שמה חיכו כבר כמה אלפי יהודים שהקדימו לבוא. אמירת ה"תשליך" על-ידי הרבי בזריזות. הולכים חזרה ל-770 בזוגות דרך רחוב פרזידענט – רחוב הנשיא – שבו גר הרבי הנשיא.

בשובנו ל-770 הורה הרבי לרקוד. יוצאים לרחוב, ומסתדר מעגל גדול ועצום ורוקדים. לפתע הזיז הרבי את הווילון בחדרו הק' כנראה כדי לשמוע את המתרחש. כך נמשכו הריקודים זמן ממושך. אחר כך הוקרא ע"י אחד החסידים – באנגלית כדי שהציבור הרחב יוכל להבין ב"שפת המדינה" – מכתב כללי שכתב הרבי בימי הסליחות השתא. אחר נכנסו חזרה לבית הכנסת.

אחר עלה ראש הישיבה הרה"ג הרב מרדכי מענטליק על ספסל ולימד את המכתב כללי שכתב הרבי לקראת ערב ראש השנה שנה זו.

בכניסת הרבי לתפילת מעריב אין חדש, כמעט. הרבי לא אמר תהילים כפי שנהג כאתמול. אף בסוף התפילה לא שרו. הרבי אמר קדיש (אומרים שזה על בתו של הרבי הריי"צ – מרת שיינא הי"ד).

בסעודת יום טוב הרבי לא דיבר כלל. פרי חדש ל"שהחיינו" – אכל הרבי שלוש תאנים.

יום ב' דראש השנה תשכ"ה

הבוקר כשפתחו את ארון הקודש נתקלו בקושי, לקח זמן עד שהצליחו. כל הזמן הביט הרבי על ארון-הקודש עד שהעניין סודר. כמו אתמול בערב אף היום אמר הרבי קדישים, כך גם הקדיש שאחר קריאת-התורה.

היום לא היו בכיות. התקיעות חלקות – כנראה שהשטן הוכרע ואינו מפריע לבלבלו.

בתפילת מוסף שרו "הוא אלוקינו" וכן "ארשת שפתינו". כך נגמרה התפילה.

הרבי מסר לרב חדקוב שתתקיים התוועדות לפני השקיעה. אגב. זהו אחד החידושים שחידש הרבי כבר בשנת נשיאותו הראשונה, תשרי תשי"א, וההסבר הוא כדי לקשר את ראש השנה בימות החול.

מיד עם שמיעת הבשורה החלו הממונים לסדר השולחנות לקראת ההתוועדות.

בשעה 7:10 כ-10 דקות לפני השקיעה החלה ההתוועדות. הגישו לרבי ספל מים לנטילת ידים ומגבת על ידו. נטל בעצמו, שפשף ואחר ניגב ידיו. נטל את שתי החלות והצמידן זו לזו. לקח הסכין והעבירה על גבי החלה הימנית בזמן עשיית ברכת "המוציא", אחר נטל ובצע בידו. טבל את החתיכה ג' פעמים בדבש.

הרבי הורה לנגן ניגון "הבינוני", "אבינו מלכנו", אח"כ הניגון שלפני המאמר – ואמר מאמר דא"ח עמוק דיבור המתחיל "זה היום תחילת מעשיך" שארך כג' רבעי השעה ודובר בו על סוגיות השכלתיות בחסידות כמו "אור ומאור" ו"כוח הפועל בנפעל".

בשיחה הראשונה קרא הרבי לקבל החלטות טובות בהתחשב בעובדה שזהו "ראש השנה" בו ניתן לפעול במהירות שלא כבשאר ימות השנה שמשולים ל"אברי הגוף" וכל שינוי דורש יגיעת נפש ויגיעת בשר.

אחר-כך דובר בענין "ניצב מלך" ו"מלך פורץ גדר ואין מוחין בידו" וביכולות של כל אחד להמשיך את האחדות הפשוטה והרוממות העצמית.

אחר כך המשיך הרבי ואמר:

"הרי מדברים כאן מעניין פריצת כל הגדרים. הגדר הראשון היה ע"י צמצום הראשון, ואחר כך נשתלשלו כמה וכמה מדידות והגבלות עד שמצד עניינים בלתי רצויים, שאין עתה הזמן להזכירם, נמשך עניין של מדידה והגבלה שישנם יהודים המצויים בגלות ובשביה, עד שישנם כאלה שמצד ההרגל ומצד העלם הגוף ונפש הבהמית אינם יודעים אפילו שנמצאים בגלות ובשביה, שזוהי הרי גלות קשה ביותר!

הנה אלו שנמצאים בגלות ויודעים על כך יצאו בוודאי בקרוב ממש מן הגלות, וכיוון שנמצאים עתה במיצר, הרי מובן גודל העילוי והמרחב שיהיה ביציאתם מן המיצר, שהרי מן המיצר באים אל המרחב, ולפי ערך המיצר כך הוא המרחב – אלא שגם אלו שמצויים בגלות ואינם מרגישים זאת, הרי ראש-השנה ועשרת ימי תשובה הם זמן של "קירוב המאור אל הניצוץ", והדיוק הוא: לא קירוב הניצוץ אל המאור אלא קירוב המאור אל הניצוץ, שהגילוי מתחיל מלמעלה, שהמאור מתקרב אל הניצוץ היכן שהוא נמצא, ואפילו הניצוץ שרוי במקום נחות ביותר, הרי עשי"ת הוא זמן של "בהימצאו" שמציאה היא בהיסח-דעת לגמרי ואינו מרגיש שהוא בגלות, אזי בקירוב המאור אליו הוא נכלל וקשור אל המאור, המאור שואב אותו לתוכו ומתאחד עמו"...

והוסיף: "בנוגע לאחינו בני ישראל הנמצאים במדינתנו לפנים, ששם היה הבעל-שם-טוב, אדמו"ר הזקן והרבי-הנשיא, שבאו משם והפיצו את תורתם, ייתן השי"ת שיתקיים "אוצרך הטוב לנו תפתח" שיתבטלו כל ההגדרות וההגבלות, ועל אחת כמה וכמה גלות ושביה, ויתגלה המרחב העצמי, וכיון ש"הוד והדר במקומו", "עוז וחדווה במקומו", הרי מ"בכסה" יומשך מיד אל "יום חגנו", וכפי שהרבי מבאר שה"בכסה" עם ה"ביום חגנו" כבר נמצאים בר"ה עצמו, שמה שקודם התקיעות הוא בבחינת "בכסה" הנה לאחר התקיעות הוא בבחינת "ליום חגנו", ענין של שמחה וגילו שפורץ כל הגדרים, ויצאו מן המיצר אל המרחב כפירוש הפשוט בזה, ובעגלא דידן, ומזה נעבור מיד בעגלא דידן לגאולת האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו".

לפני ברכת המזון הורה הרבי לנגן "ניע זשוריצי" ועזר בשירה. השמחה הייתה גדולה ולפתע אמר הרבי: "אין אנו נוסעים ל'בית-מרזח', אנו נוסעים לבניין ביהמ"ק השלישי... כמו שאמרו חז"ל "לא כאברהם שכתוב בו הר, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, אלא כיעקב שקראו בית"... כיום הסדר הוא שנוסעים מהר, ייסעו אפוא במהירות וידלגו ("זאל מען אריבערפארן") בשעתא חדא וברגעא חדא, מקצה היותר תחתון עד לעליון ביותר הנעלה מקצוות, שזהו ענין המרחב העצמי, שיתגלה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש ובעגלא דידן.

וכיוון שזקוקים ל"הושיעה את עמך" – ואזי תהיה הגאולה השלמה, ינגנו עתה "הושיעה את עמך".

הרבי עצמו החל לנגן "הושיעה את עמך" בקול, עודד בתנופות ידיו הק' ומירכתי בית-המדרש עד לתקרת הגג רקדו וקפצו, בבחינת "מקפץ על..."

לפתע הפסיק הרבי והחל לשיר "הוא אלוקינו" ושוב, תנועות חזקות – כמלך המנצח על תרועת עמו – שר בקול, הביט לצדדים. הקהל שמח ורקד.

דקות ספורות לפני שנטל את הסידור ל"ברכת המזון" הגביה ידיו הק' והניפן בכל עוז ופני קדשו האדימו ויגבה קולו "הולך ומוסיף", ולקהל כנראה כבר לא היה כוח...

ושוב שיחה קצרה ומעניינת:

"נכון וטוב הדבר שבכל יום עד יום כיפור יתוועדו, ושתהיה כל אחת התוועדות חסידית-אמיתית... ההתוועדות של יום ראשון תמשיך שמחה לכל ימי ראשון... עד ליום השבת שהוא מעין 'יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים'...".

הרבי פתח את הסידור והחל לאמור "שיר המעלות", או אז קם החסיד הרב שניאור זלמן דוכמן ואמר: "עתה יהיה הסדר כך: הרבי שליט"א יברך ברכת המזון, אחר כך יתפללו מעריב, אחר כך יערוך הרבי הבדלה, ולאחר מכן יחלק הרבי 'כוס של ברכה', והקהל מתבקש לא להידחף. כך הורה ה'ועד המסדר' החדש, ויש לציית".

חיוך מעניין נראה עתה על פני הרבי והוא אמר בערך כך: "עתה יהיה הסדר כך: עתה יוצאים מראש השנה וילמדו הרבה תורה, הרבה חסידות והרבה נגלה, ויקיימו הרבה מצוות, ובהידור. ותחילה ייתן הקב"ה כתיבה וחתימה טובה ושנה טובה ומתוקה בכל הפרטים, בנים ובני בנים והרבה כסף, ברכות והצלחות ישועות ונחמות כפי שהנשים אומרות לאחר הבדלה, ותהיה שנה טובה בגשמיות וברוחניות גם יחד. כך הורה ה'ועד המסדר' החדש, ויש לציית"! ונהרה של חיוך וקורת רוח נשפך ע"פ קהל האלפים.

הרבי בירך ברכת המזון. כשאמר "ברשות" המתין קמעה והמשיך. בירך ברכת המזון בקול, כולל "על הארץ ועל המזון". וכן ב"יעלה ויבוא". אחר תפילת מעריב עשה הרבי הבדלה.

חלוקת "כוס של ברכה" ארכה כשעה. מפעם לפעם הורה לנגן ועודד ביותר את השירה והריקוד ובסיום בירך "על הגפן" (שהרי עשה הבדלה) וקם ואמר:

"מכיון שיצאנו מן השנה החולפת ונכנסנו לשנה חדשה, שיהיה 'כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון'", והחל לשיר בקול רם 'כי בשמחה תצאו' והניף ידו וירד מההבימה למטה. בעברו הבחין בסבי ר' אברהם פאריז שעמד ולא שר, נעמד הרבי לידו והניף ידו לעברו שישיר. וכן פעם נוספת ועוד פעם. סבי ר' אברהם התבלבל לגמרי. הרבי חייך והמשיך ולפתע ר' אברהם החל "מקפץ ומרקד" – הרבי משך במגבעת של ר' אברהם שתכסה את פניו (המגבעת היא זו שקיבל במתנה מהרבנית נחמה דינה בעוזבו את ארצה"ב בשנת תשי"ט, היא נתנה לו את אחד המגבעות של אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע וכן כמה חולצות שיחלק לחתניו. את המגבעת היה לובש בימי חג). היה זה בבחינת 'ומשך הכהן והעלהו מעלה מעלה' עד שר' אברהם "נכנס להילוך" והחל, כאמור, לרקד!

העמידה ועידוד השירה היו גם כשעבר הרבי על פני הרה"ח ר' אשר ששונקין.

"הרבי" – אמר לי הסבא ר' אברהם פאריז אחרי מה שאירע עמו כשהרבי הוציאו מגדריו לשיר, כאמור – "נשמתו חצובה-חקוקה ממרומי 'על רוחו של מלך המשיח', הוא מהפכן. שכן כל המושג של גאולה היא מהפכה – מעל ונגד גדרי הטבע".

עוד סיפר לי שכאשר יצאו קובצי "הקריאה והקדושה" והרבי – בחיי הרבי הריי"צ, יצא עם הסבר לחלק את קבצי וכרוזי "לאלתר לתשובה" הרבי אמר לו: "אם נצליח להרגיז את הרחוב – 'עולם מלשון העלם והסתר' – סימן שהצלחנו, ואם לאו – סימן שלא".

והרחוב היהודי האמריקני התקומם. היהודים שהיגרו לארצות-הברית ברחו משנות דיכוי ברוסיה ובאו לחפש את השלווה, וכן הגיע רבי הדורש ותובע ולא נותן לנוח.

תמו ולא נשלמו (מבחינה רוחנית) ימי "ראש השנה". אשרי עין ראתה.

יום רביעי, צום גדליה תשכ"ה

לסליחות שבאמצע התפילה נכנס הרבי כשקהל אחז ב"דרשו ה' בהימצאו". הרבי החל "אז טרם" אולם במהירות רבה הגיע למקום בו אחז הקהל. הרבי אף עיין ב"ליקוטי מנהגים" שערך הוא עצמו, כהקדמה ל"סליחות לצום גדליה". הכה על החזה ב"אשמנו". אמרו "אבינו מלכנו". המתין לקריאת התורה, עלה בשלישי.

הבחנתי במנהג חשוב בעת ברכת התורה. הרבי נזהר ב"עץ חיים" של הספר תורה שהימני יהיה למעלה מהשמאלי. בסיום התפילה יצא ונכנס לחדרו.

לתפילת מנחה נכנס בשעה 2:10, אמר הפטרת "דרשו ה' בהימצאו" ב"אבינו מלכנו" לא הורה לשיר. מעריב בשעה הרגילה 7:15 ואחרי התפילה הלך לביתו.

יום חמישי, ד' תשרי תשכ"ה

ב9:50 בבוקר הגיע הרבי מביתו. בשעה 10:00 נכנס לקריאת התורה.

תפילת מנחה – כרגיל. משום-מה בתפילת "שמונה עשרה" התפלל הרבי במהירות, והדבר חזר על עצמו שוב בתפילת ערבית שהתקיימה בשעה 9:40, שכן הרבי קיבל אנשים ל"יחידות".

מעניין, בחודש אלול כשהגעתי הנה כשהש"ץ – שהוא בדרך כלל אבל ל"ע ול"ע – אומר משניות הרבי מביט על הקהל, ועתה הוא מביט בסידור, ניכר שהוא אומר משניות (יש אומרים שהרבי מאריך ב"עלינו לשבח") ואף כאשר הוא מביט על הקהל עדיין פיו ממלמל.

יום שישי, ה' תשרי תשכ"ה

ל-770 הגיע הרבי ב9:50. לאחר-מכן הלך למקווה וב1:30 יצא מ-770 למכוניתו לנסוע ל"אהל". לפתע ניגש צעיר לא-דתי למכוניתו והחל לדבר מילים שהם הפך הברכה – ל"ע – לא היה מובן למי כוונתו ומה גרם לכך. הבחור היה נראה תמהוני מעט. בחורים רצו אליו וניסו לגרשו, הרבי ברגיעה אמר "תנו לו לדבר..." אחר כך נסע.

הרבי חזר מה"אהל" בשעה 5:30. אחר-כך נכנס להתפלל מנחה. בעת הקדיש האחרון (לאחר המשניות) התעכב ר' יונה איידלקופ עם אמירת ה"קדיש". הרבי הביט עליו שיאמר "קדיש" ואז לפתע החל לומר קדיש בצורה חלקה. "מעריב של שבת" – כרגיל.

יום שבת קודש, ו' תשרי תשכ"ה

10:00 בבוקר. הרבי נכנס לתפילה כרגיל. לאחר שהחלה התפילה היה נראה שהרבי ממתין למשהו או למישהו כי הביט מספר פעמים הצידה. הדבר חזר על עצמו ארבע פעמים. הריל"ג ניגש אל הרבי, והרבי אמר לו משהו. כנראה ששלח אותו למסור מסר מסוים. כך נראה ממבט ראשון. הוא ניגש לרב חדקוב וממנו חזר לרבי ומוסר משהו. אני, כמו – כך להשערתי – רוב הקהל ואולי כולו (מלבד אחדים-בודדים ממש ממקורבי בית-רבי) אינני יודע מאומה. בכל אופן, המתח היה רב ומורגש בחלל האוויר.

כששליח-הציבור מגיע "להאדרת והאמונה" – כך גם במוסף ב"הוא אלוקינו" – מסמן הרבי בידיו הק' לשיר.

דריכות מסויימת מורגש בחלל האויר. ישנן לחישות שמשהו אינו כשורה אבל הדבר בגדר תעלומה. גם על התוועדות לא הודיעו בסיום התפילה אם תתקיים אם לאו, אך בשעה הרגילה – 1:30 – הרבי מגיע ומתיישב במקומו. מבחינים כי דקות ספורות מחליף הרבי דברים עם הד"ר זעליגסאהן "רופא החצר". אחר-כך הרבי מתחיל לשוחח בשפע של נושאים כדרכו בקודש ואף משמיע מאמר של דא"ח [המשך למאמר שנאמר ביום שני של ראש-השנה "זה היום תחילת מעשיך"] שנפתח במילות הפרק ה"מאה ועשרים" בתהילים "שיר המעלות ממעמקים".

במהלך ההתוועדות סיפר הרבי בשם אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע ששמע מאביו אדמו"ר מוהר"ש כי אדמו"ר מוהר"ש אמר שצריכים לחזור על מאמר חסידות שישים פעמים (או שישים ואחת), וכשנשאל למהות ההבדל בין הפעם החמישים ותשע לפעם השישים, השיב כי הדבר הוא בדומה להבדל בין הפעם הראשונה לפעם השישים, ולפי גרסא אחרת אמר כי ע"י הפעם השישים המאמר נעשה "עצמי".

הרבי ביאר כי תורה היא עניין עצמי למעלה מזמן ומקום, ולכן, אף שלמדה ברגע אחד קודם ונתעצם עם התורה, כבר אין לכך שייכות עם הרגע הזה, שהוא למעלה מהזמן, וזהו "וילך" – הליכה שמצביעה על בלי גבול, שעל ידה הוא לוקח את הבלי גבול של עצמיות התורה.

שיחה עמוקה אחרת השמיע הרבי על הקשר בין פרשת וילך לעשרת ימי תשובה [בשיחה זו, היו, כפי שאפרט אחר-כך "רמזים" למה שיתרחש ביום זה, אבל כמובן שבתחילה לא תפסנו שום דבר].

על הפסוק "וילך משה" הביא הרבי את תרגום יונתן – "לבית אולפנא", שמשמעותו כי משה רבנו למרות גדלותו וידיעותיו כי רבו – הרי בשעה שהלך ללמד יהודים תורה והוראה עיין בתורה ובאופן של "וילך".

בקשר לזה סיפר הרבי את הדברים הבאים:

"סיפר לי כ"ק מו"ח אדמו"ר כי אביו אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה עמו פעם באיזה מקום שלא הכירו אותם, ומכל מקום "מצד ציור פניו החיצוני", כלומר הדרת פניו וחזותו, הכירו בו ברבי נ"ע וכיבדוהו ב"מפטיר". ביקש הרבי להמתין קמעה ויצא לחדר שני לעבור מקודם על הפטרה, ורק לאחר מכן נכנס ועלה למפטיר...

והרי הדבר הוא פלא: ילד מגיל בר-מצווה מעביר-סדרה מדי שבוע, וכנהוג אצל חסידים העברת הדבר היא בתוך החומש בטעמים ולא במגילה. נוסף לכך הרבי נ"ע היה עולה למפטיר בכל שבת. בנוסף לזה, הנהגת הנשיאים היא שבלילה מעבירים הסדרה עם ההפטרה, ואם כן הרי עבר על ההפטרה בלילה לפני כן, נוסף לזה היה הרבי נ"ע רחוק ממציאות השכחה. ובכלל, מה יש כאן לעבור, הרי אמר את ההפטרה מתוך החומש? ועם כל זאת גרם ל"טירחא דציבורא" ויצא לחדר אד לעבור על ההפטרה, אין זאת אלא שטעם חשוב היה לו בכך!"

הרבי שליט"א דייק גם ממה שעבר לחדר אחר, והוא בדוגמת "וילך" משה, שהוא ענין של עכבה. ומכאן הוראה לכל אחד ואחד: בשעה שבאה אליו שאלה הנה לפני שפוסק עליו לעיין בשלחן ערוך, ולא לסמוך על הזכרון ממה שלמד מקודם, וכן קודם כל יום טוב, יש לעבור על כל הדינים השייכים אליו. הלכות ראש-השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים וסוכות וכדומה, ולא לסמוך על כך שלמד את ההלכות וזוכר...

באחת ההפסקות שבין השיחות התברר מה קורה. זה היה כאשר ראינו את ד"ר זעליגזאן מדבר עם הרבי והתברר שממשיכים לדווח לרבי על מצב בריאותה של אמו. ד"ר זעליגזאן שאל את הרבי כיצד קראו לאמא של הרבנית. הרבי השיב לו והד"ר הכריז: "חנה בת רחל לרפואה שלמה" ואז ידע כל הקהל שצריך לעורר רחמים.

[וכאן אני מוסיף פרטים עליהם נודע לי רק אחר כך, רובם מפי השמועה אך ממקורות די מוסמכים: למרות שלאחרונה לא הייתה כל-כך בקו הבריאות (מדי יום היה מבקר אצלה רופא שלוש פעמים) הלכה ביום ראשון של ראש-השנה להשתתף בתפילות ולשמוע את התקיעות כשהן יוצאים מפי בנה הרבי.

למחרת, ביום שני של ראש-השנה כבר לא הרגישה טוב. למחרת כבר התבטאה באוזני אחד מבאי ביתה, הר"ל בערל יוניק: "יודעת אני, הליכתי אתמול לבית הכנסת הזיקה לי, אך מאושרת הנני מזה! התקיעות היו כה נפלאות! השי"ת יעניק לו (לכ"ק אדמו"ר שליט"א) כוח ועוז. אינכם יודעים להעריך את אשר זכיתם לו, אינני אומרת את הדברים כאם, אלא משום שכך הם פני הדברים והאמת" סיימה בהתלהבות...

ומעניין: ביום השבת פרצה שריפה קלה בעזרת נשים וכסאה של הרבנית נשרף כליל!

בליל שבת קודש ביקר (לפי בקשת הרבי) ר' בערל יוניק בביתה, והיא, יחסית, חשה בטוב.

אולם לפנות בוקר ב4:30- מצאה אותה האשה המטפלת שוכבת על הרצפה, היא מיהרה ל770- ומצאה את אחד ה'מתמידים' וזה הלך להודיע בבית הרבי. הדלת נפתחה רק כשד"ר זעליגזאן שהוזעק אף הוא דפק. הרב, מיהר לביתה ושהה שם עד כמעט 10:00.

כשר' בערל נכנס שאלה: "מי זה?" אך כשהשיב לא קלטה את התשובה, היה ניכר שאינה מכירתו כלל. לאחר מכן הייתה התאוששות קצרה, היא ביקשה ממנו שיכין לה משהו לטעימה. ר' בערל חוזר ומדווח לרבי. הרבי מבקש שידאגו שתשהינה במחיצתה שתי נשים מבאות-ביתה (גב' לאה כהן וגב' שורפין), הלה דואג לסידור העניין וחוזר. הרבי מבקש לבקר שוב אחר התפילה וכן לדאוג שד"ר זעליגזאן יבקר. הדיווחים מלמדים, לעת עתה, על שיפור לטובה - עד כאן הוספה].

הרבי ממשיך להתוועד ובשיחה העמוקה שהזכרתי קודם, מדבר על תורת הבעש"ט לפסוק "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא", ש"הסתר אסתיר" פירושו הסתר כפול, שההסתר עצמו מוסתר. הרבי הביא משל, ותוך כדי הצעת הדברים התחיל בבכיות נוראות והשעין ראשו על ידו, איום ונורא המחזה. הרבי לא יכל לדבר. מרוב בכי נחנק מהדמעות ששטפו אותו. לפתע העביר בתנועה מהירה את כף ידו מעל מצחו וחזר למצב הרגיל עד שלא הורגש כל רושם.

תוך הדברים הגיע לביאור דברים בנוגע לכך שהגוי אינו מסוגל כיום להסתיר על מצוות הקב"ה - ושוב פורץ בבכי נורא. נשען על כיסאו, נאנח אנחות קורעות לב, נושם בחזקה ושוב בוכה. המאמץ להפסיק ניכר מאוד, אך הבכיות ממשיכות שוב ושוב. לפתע, מעביר כף ידו ביעף מעל מצחו והמצב חזר לקדמותו.

ההתוועדות הסתיימה בשעה 4. ר' בערל יוניק רץ מיד לאחר ההתוועדות לבית הרבנית. הוא הבחין כי הרבנית נושמת בכבדות עד מאוד. מיד ניגש והתקרב. היא תופסת בזרועו ואומרת "עזור לי". הוא רצתה להמשיך לדבר אך כבר לא הייתה מסוגלת. הוא רץ מיד לבית-המדרש, זירז את ד"ר זעליגזאן שאחז באמצע התפלה, שמצבה מחמיר, ד"ר זעליגזאן רץ מיד.

לקראת סוף מנחה הזעיק ר' בערל את הרבי לביתה (מסר לו כי אמו ביקשה לו שיבוא). אגב: הן כשהרבי יצא מההתוועדות לחדרו והן כשיצא אחר כך מחדרו לבית אמו עודר את השירה בידו הק'. הרבי נכנס לשניות ספורות לחדרו, שם הותיר את שתי המטפחות שבכיסיו ומיד יצא ממהר לביתו. המהירות הייתה כה רבה שאת המעיל העליון לבש בעברו בפרוזדור לעיני המצטופפים, ובידו עדיין מעודד את השירה. כשהגיע לביתה מצא שהיא במצב קשה, מתפתלת בייסורים ונושמת בקושי רב. הוא קרב אל מיטתה ומשעין ידה ברוך על ברכיו. מצווה להנ"ל שיזעיק עוד ב' רופאים.

בינתיים התפתלה בחוזקה מצד לצד עד כי הוכרח, בעזרת הנ"ל, להחזיק בה כדי שלא תיפול. במשך זמן זה הגיעה הרבנית חיה-מושקא למקום.

תחילה התנגד הרבי שייקחו את אמו לבית-הרפואה, אך כיוון שב' הרופאים (בנוסף לד"ר זעליגזאן) המליצו בחיוב (כי המכשירים והתרופות החיוניים לא היו בהישג-יד), אמר: "מאחר ששלושה רופאים בדעה זו, אני מבטל דעתי מפני דעתם".

מיד העבירו אותה באמבולנס לבית-הרפואה כשהרבי בתוכו יושב לצידה [כן נסעו הרופא וגב' כהן]. פני הרבי היו רציניות ביותר.

הדבר נודע בבית-הכנסת של כ"ק אדמו"ר שליט"א והציבור התארגן ופתחו בתפילות ובתחנונים ואמירת פרקי תהילים.

חלק מהקהל מיהר ברגל לבית-הרפואה וגררו אתם "גוי של שבת" שנשא אוכל לרבי.

בבית-הרפואה החלו בטיפול נמרץ, אך יצאו והודיעו לרבי כי כבר מאוחר... הרבי גילה ידע רב ברפואה ולחץ עליהם לנסות זריקה מסוימת ודרכי טיפול אלה ואלה. כשהתברר לרופאים עם מי יש להם עסק, צייתו מיד לכל הוראה... שוב יצאו ואמרו לרבי כי לא הועילו דרכים אלה, ושוב הרבי ממשיך ומציע שיטות נוספות, וכך עד הרגע האחרון.

השעה שהשיבה נשמתה, במעמד בנה הגדול - הייתה בסביבות שש.

הרבי נעמד ליד החלון, נושא עיניו השמיימה דומם. לרגעים פורץ בכי עז ולרגעים נשאר בדומייה.

בהזדמנות זו נכחו במקום מספר אברכים שנזכרו כי הרבי לא אכל עדיין סעודת שבת קודש והם הציעו לרבי לאכול, אך הרבי סירב וביקש שרב יפסוק. ריל"ג ניגש ואמר שהוא רב והרבי צריך לאכול, אך עדיין סירב, ושאל אם אפשר למצוא שולחן-ערוך אדמו"ר הזקן, אך לא מצאו.

אחר-כך שאל הרבי: האם אין כאן מישהו מהחברה-קדישא? היכן הרב ג'ייקובסון? אחר-כך פה בתרעומת לנדחפים בחדר שלא ידחפו וציווה כי "כל מי שלא טבל במקווה שלא יכנס לחדר!". "בכלל", הוסיף "הבחורים מיותרים כאן לחלוטין!".

גם לבעלי-בתים שנדחפו אמר "ס'איז ניט קיין פארבריינגען, וואס שטופט מען זיך?!" [=הרי אין זו התוועדות, למה נדחפים?!].

בינתיים הגיעו הרבנים, הרב אליהו סימפסאהן !הרב ישראל ג'ייקובסון מהחברה קדישא, וציוו לפנות את החדר ונשארו רק כמה מזקני הרבנים והחסידים החברים ב'חברא קדישא'. הרבי אמר שהפטור של אבל מקריאת-שמע ותפילה זהו מצד שהוא טרוד, אך כיוון שהוא מוסר את האחריות לחברה קדישא אזי הוא כבר אינו טרוד וחייב בכל זה, וכן היה והתפללו מעריב בחדר הסמוך (הרבי ביקש סידור, כנראה לא לשנות מדרכו בקודש, אך כיוון שכולם היו "שבת'יים" לא נמצא). הרבי אמר קדיש אחר "עלינו" ושוב עמד הרבי דומם ליד החלון, נשען על אצילי ידיו הק' עד השעה 10:00, עד שהוצאה גופתה הק'.

הרב יוסף הלוי ווינבערג שמשמיע שיעור-רדיו בספר התניא מדי מוצאי-שבת וכן מוסר נקודות משיחות הרבי בהתוועדות של שבת, שאל את הרבי האם להודיע מעל גלי האתר על הפטירה והרבי ענה בחיוב.

הקהל כולו ואני הקטן ביניהם נסענו מבית הרפואה ונדחפנו להיכנס לבית אמו. הרבי שכבר שהה שם עשה תנועת יד כאומר "לשם מה הדחיפות?"

הרבי שהה בבית אמו משך זמן, אחר כך לפני שעזב את המקום שאל: "מי יהיה כאן האחראי שלא יסחבו מכאן שום דבר?" ובערל יוניק קיבל על עצמו אחריות.

הרבי הלך לביתו.

יום ראשון, ז' תשרי תשכ"ה

בשעה 8:00 הגיע הרבי מביתו. מיד התפרסם ב770 שההלוויה תצא בשעה 11:00. בשעה 15 :9 יצא הרבי מחדרו לבית הכנסת לומר את הקדישים. כאשר הרבי התחיל באמירת הקדיש הראשון, התחיל לבכות, עצר קצת והמשיך. כך היה גם בשני ה"קדישים" הנוספים בכי עצור.

בשעה 11:05 יצא הרבי מ770- כשחבילת ספרים בידו, נכנס למכונית ומשם נסע במהירות לבית אמו. הרבי נכנס פנימה ויצא אחר המיטה.

לפתע הבחין הרבי שר' יוסף גולדשטיין מנציח את ההלוויה במסרטה והקפיד על כך מאוד, וכמה שניות הביט על מעשיו [התרעומת באה לידי ביטוי בתנועות בידיו הק' כשכופף את ידו של גולדשטיין עם המצלמה עד הרצפה - דבר נדיר]. אחר המשיך לעקוב כשהוא מלווה במבטו הק' עד שהוכנס הארון למכונית החברה קדישא.

באותו רגע שאל היכן מחצלת הפלסטיק (הכוונה כנראה לזו שניתז עליה דם כשפרץ השטף דם) וכן פיסת עץ מסויימת, הסובבים הודיעו כי הכל מסודר והבחינו שמרוצה מכך.

מבית הרבנית ב1418- רח' פרזידנט צעדו ל770 דרך רח' קינגסטון.

אחר כך נסעו לבית-העלמין. הרבי ביקש כמה פעמים שהבחורים לא יעמדו שם ("מה עושים כאן הבחורים?")

כן ביקש שהנשים לא תלכנה אחרי המיטה. רצוי שלא ילוו בכלל אבל דבר זה קשה לביצוע... כשהחלו בקבורה שאל הרבי בתמיהה: היכן הפלסטיק (הנ"ל)? אך הדבר נעלם משום מה. לרבי כאב הדבר מאוד. כל אחד התבקש לחפש במקומו, אך לשווא. הרבי מתבטא: "הניחו לי. מדוע נדחפים? רואה אני שאיאלץ בעצמי לעשות סדר".

ולאחד הנוכחים פנה ואמר: "אין כל מצווה להידחף".

אחר כך פנה פתאום לעבר המכונית מתוך חשש שאולי השאירוהו שם. אך הדוחק והעומס והקברים הפזורים לא אפשרו מעבר קל ומהיר, לכן נמנע מכך. הרבי החל לצעוד לעבר הרכב ותוך כדי הליכה דחף אנשים. בסופו של דבר נמצאה האבידה.

אחר כיסוי הקבר אמר הרבי, ככל הנראה, פרקי תהילים מסוימים, ולאחר מכן קדיש.

אז החל לבכות זמן ממושך ללא הפסק וכמעט שלא יכול לגמור. הקהל כולו, עליו נמנו אלפים ורבבות ובלטו אדמו"רים, רבנים וראשי ישיבות מכל חוגי הציבור, היה באבל כבד, וזמן רב ארך עד שהרבי סיים את הקדיש.

כנהוג התייצבו בשורה. הרבי חלץ נעליו ושוב ביקש שהבחורים לא יעמדו בשורה. הסתכל לצדדים, העיף מבט על הקבר הטרי והתחיל לצעוד. כשעבר סמוך לאוהל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע נכנס לדקתיים, יצא ונכנס למכוניתו שהסיעה אותו לבית אמו ז"ל, ברחוב פרזידנט.

שמעתי ממקורות שעד עתה היו די מוסמכים, שבמשך הלילה שבין הפטירה והקבורה הרבי מסר הוראות שונות בקשר לעניינים של "פיקוח נפש" הן בגשמיות והן בעניינים רוחניים כמו שיגור שליח מיוחד למקום סודי בו שוהים חיילים יהודים. הרבי אף ענה בקשר לשאלה האם לערוך השנה "כינוס תורה" - בחיוב.

במשך ימי ה"שבעה" נערכו הגרלות להתפלל במניין של הרבי. הרבי ביקש שייכנסו - הכוונה כנראה לאנ"ש - אחר תפילת מנחה. כולם נכנסו בשורה, הרבי יושב על ארגז קטן, הבחורים עוברים ושותקים והרבי מביט בסימן פליאה כתמה מה הם עושים פה.

כשהגישו (מיד לאחר הפטירה) את רשימת חלוקת המשניות של אלה שהתחייבו לסיימם עד יום-הכיפורים שאל הרבי שליט"א: "עד איזה יום כיפור?... וענה הרב חדקוב כי עד יום כיפורים זה. אמר הרבי (שליט"א: "א קורת רוח, קורת רוח מרובה", וחזר ואמר "זייער א גרוייסן קורת רוח!" (והביט ברשימה) "אין ספק שימלאו הבטחתם".

יום שני, ח' תשרי תשכ"ה

התפילה החלה בשעה 10:00 (הבחנתי שלא סיים את הכריכות על כף היד בקשר; אלא מסתפק בהעברה תחת הרצועות הכרוכות). ב"שיר המעלות ממעמקים" וכן בחזרת הש"ץ היו בכיות. אחר חזרת הש"ץ קינח הדמעות ואמר חצי קדיש.

[בין הדברים שהבחנתי היום: קטעים בארמית כמו "לשם יחוד" וכן הקטע בארמית ב"ישתבח" ועוד אומר בלחש].

אמר כי אף שאין אומרים תחנון אצל האבל, יש לומר "אבינו מלכנו", ושאל האם לומר קדיש אחרי "אבינו מלכנו".

ביום שני עלה לתורה ר' זעליג כצמאן שנולדה לו בת ושאל האם לקרוא את הבת ע"ש האם ז"ל. הרבי ענה בחיוב ובירך אותה באריכות ימים. גם שלח אח"כ $63 כמספר חנה...

הרבי עצמו עלה לשלישי, כפי שסיפר יום קודם לכן, שאף שאין האבל עולה לתורה, אך אדמו"ר הריי"צ בימי אבלו עלה בלי שיקראו לו, ולכן גם הוא נהג כך כי מעשה רב עדיפא.

במשך כל היום ביקרו אדמו"רים וגדולי התורה לניחום אבלים.

זכיתי להיכנס למעריב. ב"ברכו את ה' המבורך" המילה "ברכו" בכפיפה, ו"ה' המבורך" בזקיפה.

בלילה ביקרה לשעה קלה הרבנית חיה מושקא שתליט"א בבית הרבנית חנה, והקהל לא נכנס באותה שעה.

להלן תוכן הדברים מה שדיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א עם גדולי התורה שבאו לנחמו על פטירת אמו:

את האדמו"ר מסאטמער שאל מה עם מקווה לפני מנחה של ערב יום-כיפור? וענה הסאטמער שבוודאי הולכים. ואמר הרבי הרי בשולחן ערוך כתוב להפך (היה ניכר שהרבי מחפש היתר), ואח"כ אמר שהפעם היחידה שרואים שערב חג דוחה זה ערב יוכ"פ, דבכל דוכתא אמרינן שהחג עצמו דוחה, והוא משום שלערב יוכ"פ יש דין יו"ט. וראיה מהא שאומרים על חטא וכו'. ואמר הסאטמער שלפי זה צריך לומר שלמנחה אין דין אבילות כלל, שהרי בבוקר א"א תחנון ובמנחה אומרים, ש"מ דהוי לשעת מנחה דין חדש.

כשהגיע האדמו"ר מסקולען הוא נכנס כמה רגעים לפני צאת האדמו"ר מסאטמער, והרבי שאל אותו מה עם טבילה בערב יוכ"פ כנ"ל, ואח"כ שתק האדמו"ר מסקולען משך זמן והרבי ניסה לפתוח פיו באופנים שונים דהרי במקום מעשה שאני, ולאפרושי מאיסורא שאני, ואין לך אפרושי מאיסורי גדול יותר מביטול תורה... ואמר שבאמת הרי איסור לימוד התורה אינו אלא על האבל ולא על המנחמים.

עם הרב סולובייצ'יק מבוסטון דיבר הרבי שלדעתו האנינות מסתיימת בקבורה, ואמר הנ"ל שלדעתו האנינות מסתעפת באבילות. ואמר לו הרבי שהרי משנה מפורשת שזקני בי"ד וכו' אין מתאבלים עליהם דאנינות בלב, הרי דהוו ב' דברים נפרדים.

עוד דיבר בעניין אנינות ברגל שאיך פסק הרמב"ם שיש אנינות ברגל והרי "ושמחת בחגיך" כתיב ואיך אפ"ל עניין השמחה, ואמר הנ"ל "א שטארקע קשיא", והמשיך הרבי שיו"ט חלוק מכל השנה, שבחול האנינות היא בגלוי ובעיקר והשמחה בטפל, וברגל האנינות להפך, האנינות בלב והשמחה בהעלם, והסביר עפ"י אגרת התשובה "חדווה תקיעא" וכו'.

לרב קריגער, ראב"ד ניו יורק אמר הרבי שההבדל בין התשובה שלנו לתשובת נינוה, שבנינוה היו גויים. והם הרי תלויים במקום וזמן ולכן תשובתם היא רק מכאן ולהבא, אבל ישראל בתשובה מתחברים עם הקב"ה שלמעלה מזמן ומקום ולכן מתוקן גם העבר. ולכן הפליג הרמב"ם בשבח הבעלי-תשובה שהוא יותר מקודם החטא.

כשנכנס האדמו"ר מנובומינסק ישב ושתק כדין אדם חשוב שהאבל מתחיל לנחם, ואמר הרבי אינני יודע עם האבל צריך לפתוח כל עת בדיבור. כן דיבר על עניין הקבלה שמותר לאבל ללמוד בה, ואמר "סייג לחכמה שתיקה". חכמה הוא עניין הדיבור, אבא יסד ברתא, ושתיקה הוא סייג - גבוה מחכמה, דשתיקה הו"ע הכתר, שזהו עניין רזי תורה שאין מוסרים רזי תורה אלא למי שליבו דואג בקרבו.

לרב הולאנדער אמר שבוודאי אין אבילות ביום הכיפורים, שמלבד זאת שאין לעניין זה ברגל, הנה ביום הכיפורים יש הרי מצוות התשובה וצריך לקיים המצוות בשמחה (או שאמר: הרי אבילות עניינה תשובה, וצריך לקיימה בשמחה).

כשהגיע הרב מ"ל רבינוביץ ממונקאטש שאל הרבי את ר"ל גרונר אם זהו הנכד של ה"מנחת אלעזר". אח"כ שאל הרב רבינוביץ אם זהו שאמר קודם לאדמו"ר מסאטמער הוא ממעלת יום הכיפורים, והרבי דייק שזהו ממעלת יום הכיפורים. אח"כ שאל הרבי אם יש עוד חלקים מה"מנחת אלעזר" שלא נדפסו, כי אלו שנדפסו ראה כבר, ואמר שטוב שידפיסו אותו שנית, שהיה צריך לשאול את הספר מאחר וזה שימש לו, והרי זה בבחינת "דבר בעתו מה טוב". הליטווישע שוקלים וטרים אבל אינם מגיעים למסקנה ובמנחת אלעזר כתוב הכל. סיפר שפעם ראה אצל הרבי הריי"צ שכתב מכתב עם חמש או שש שורות של תארים, ושאל אותו למי זה מופנה, וענה הרבי הר""צ שמופנה למנחת אלעזר. (בזיכרון אחדים שאמר: כמדומה שישנה תשובה אחת במנח"א בעניין טבילה באבל בעיוכ"פ (הכוונה למנח"א כת"י?))

עם האדמו"ר מסטריז'וב דיבר בעניין טבילה, ואדמו"ר הזקן כתב שצריך סמוך לחשכה, ובפשטות אפשר הפשט בסמוך לחשכה, סמוך למנחה, שהרי הרב אינו מקצר, ואמר הרבי והרי גם מדייק הוא.

כשנכנס הרב הוטנער ראש ישיבת "רבי חיים ברלין" שאל הרבי דבר מה, כמדומני בעניין מה שאומרים "ואמרו אמן" בקדיש, ומרוב פחד ואימה אמר הנ"ל "אין אומר ואין דברים" ויצא כשפניו אל הרבי, כי פני קדשו היו אז נוראים.

יום שלישי, ערב יום הכיפורים תשכ"ה

הרבי לא חילק היום לעקאח. אומרים שיחלק בהושענא רבא.

בשעה 4 אחה"צ התפלל מנחה וביקש מאחד המזכירים לתקוע מסמר במקום שישב בו.

ביקש שתפילה אחת לפחות יתפללו (כל יום) בביתה עד לאחרי שבת, כולל יום כיפור.

בשעה 6 לפנות ערב הלך למקווה. כשחזר היה לבוש עדיין במעיל הקרוע. נכנס לחדרו ויצא כשפניו מכוסות בטלית ובירך את התמימים שהמתינו לו. היו דחיפות איומות. היה ניכר מאוד שהרבי מתאפק מלבכות.

נוסח ברכת התמימים השנה היה "וידבר וגו', יברכך גו' ושמו גו' ואני אברכם. יברככם השי"ת בשנת הצלחה בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות מתוך יראת שמים ואהבת השם, והלימוד יביא לידי מעשה, קיום המצוות בהידור ובנקודתו בעבודת התפילה. שיתעוררו בתשובה אמיתית, תשובה עילאה מתוך שמחה ושיומשך בחתימה וגמר חתימה טובה על כל השנה כולה בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים".

אלו הן הדקות בהן מודגש ביתר-שאת ה"אם כבנים" וכל בחור רוצה לזכות ב"אחת בשנה". נכנס לחדרו ויצא כעבור שתי דקות. נכנס לאולם למטה, עלה על שולחן והתחיל לברך את הקהל. הקהל, שהיה מועט שכן הדבר היה בהפתעה, ברובו לא קלט את תוכן הברכה (מעטים שמעו בקושי), שנוסף לכל, נאמרה בעיניים עצומות ופניו בעלות מבט בלתי רגיל, ואף הייתה מלווה בבכיות. הרב חדקוב ניגש אחר הברכה לרבי ואמר כי הקהל בחלקו לא נכח במקום ואף הנוכחים לא שמעו טוב, והעיר כי הקהל לא שמע. הרבי עלה פעם נוספת ובירך כמעט מילה במילה כמו הברכה הקודמת.

בערב יום הכיפורים אחה"צ נכנס ל770- הרה"ח ר' מאיר איטקין והיה ניכר שהוא אחרי אמירת "לחיים". בדרך לבית-הכנסת למטה הוא פגש בחתנו הרב דוד רפפורט ואמר לו "אני מבקש ממך כשתגיע לזמן מאה-ועשרים לא תפחד. תיקח משקה וכך תעבור לעולם שכולו טוב מתוך שמחה חסידית" וסיפר לו את הסיפור הבא:

חסיד אחד נכנס בערב יום-הכיפורים ל'כל נדרי' שיכור כלוט ונפל על מפתן בית-הכנסת חסר אונים ונרדם. כשהקהל עמד באמצע שמונה-עשרה התעורר וצעק "אתה הראית לדעת וגו'".

מאוחר יותר, כשהתעשת שאלו אותו מה פשר ההנהגה הזו, וסיפר שבערב יום הכיפורים שמע שהפריץ הוריד לבור את חוכר טחנת-המים כי לא שילם בזמן דמי חכירה וח"ו כך ,ישאר היהודי ביום-כיפור. הוא רץ לעזור והתברר שהחוב לפריץ הוא 150 זהובים. היהודים שהיו עניים מרודים לא היה בידם כסף מזומן לפד!ת והוא אובד עצות. והנה עבר על-פני פונדק ושומע שם קול צהלה - כמה יהודים יושבים, שותים ומשחקים בקלפים.

הוא הזדעזע. על השולחן מונחת חבילת כסף, בקבוקי שתייה וכוסות בירה גדולים. הוא התחנן בפניהם שיפסיקו וילכו להתפלל שהרי ערב יום הכיפורים היום, וייתנו לו את הכסף לפדות מהפריץ את יורד הבור. אבל הם לעגו לו ולא שמעו לתחינותיו. אחרי הפצרות רבות אחד מהם אמר לו - נעשה עסק, תשתה כוס משקה ותקבל רבע מהכסף. הוא היה להוט להציל והסכים. אחרי כן הציעו לו עוד כוס בכסף נוסף ועוד כמה כוסות בשאר הכסף. כאשר כל הכסף היה בידו הוא כבר התחיל להסתחרר, ובשארית כוחותיו רץ לבית הפריץ, זרק את הכסף על השולחן ושחרר את היהודי. משם הלך מתנדנד לבית הכנסת ויותר הוא לא זוכר כי נפל ארצה.

הרב בבית-הכנסת אמר עליו שאת פדיון נפשו בעבודת יום-כיפור עשה כבר עם מסירות-הנפש שלו, והוא אכן כבר במצב של שמחת-תורה ולכן הוא צעק "אתה הראית"...

ליל יום הכיפורים תשכ"ה

ב"דרכך אלוקינו" הורה הרבי לנגן ועודד זמן רב את השירה בידו הק'. כך גם ב"כי אנו עמך" והדבר חזר על עצמו אף ב"רחמנא דעני לעניי", וב"אבינו מלכנו". שמח מאוד, ניגון אחר ניגון. אחר כך אמר הרבי שיאמרו את ארבעת פרקי התהילים שנאמרים אחרי התפילה, כן אמר משניות. נשאר לאמירת כל ספר התהילים עם הקהל ואחר כך נכנס לחדרו.

יום הכיפורים תשכ"ה

התפילה החלה, כרגיל, ב10:00-. "האדרת והאמונה", "כי אנו עמך", ו"אבינו מלכנו" בכולם הורה הרבי לנגן. בסוף קריאת התורה עלה הרבי לאמירת קדיש, ונשאר עומד ליד הבימה עד אחר המפטיר. ל"יזכור" התכופף הרבי על הבימה ובכה מעט. אחר כך ירד אחר ספר התורה וחיכה עד שיוכנס לארון.

"כורעים" עושה הרבי במהירות על ברכיו, נשען על ידיו ובעיקר על אצבעותיו, ואינו מניח ראשו על ידיו. כאשר קם, עושה זאת בתנופה ובבת אחת נעמד כל גופו הק'.

ל"והכוהנים" כורע ואחר כך מביט על החזן כל הזמן עד שקם מנפילתו, ל"אוהל הנמתח" וכן ל"אבינו מלכנו" "כי אנו עמך" ול"הוא אלוקינו" הורה הרבי לנגן.

לברכת כוהנים זז הרבי אחורנית והכוהנים נעמדים על מקומו, אחר כך אומר יישר כוח לכוהנים.

בהפסקה שבין מוסף למנחה, הפסקה של 45 דקות, עליתי לחדרו של אדמו"ר הקודם, לחדר ה"יחידות" שלו (עורכים שם מניין כל יום כיפור). החדר מלא ספרים ישנים, והשולחן והכיסא עומדים בדיוק כשם שהיה בחייו.

לתפילת מנחה נכנס הרבי בשעה 5:15. הרבי היה לבן כסיד וחבוש במגבעת והטלית על כתפיו. בכל מקום שהיו ניגון ומילים ניגנוהו על פי הוראת הרבי. כך ב"הוא אלוקינו" שבתפילת נעילה הורה הרבי לנגן ביתר שאת והקהל קפץ פשוט ממקומו כאילו אין זה צום כלל. גם ב"אבינו מלכנו" חזר המעמד ונשנה.

עם גמר השירה נשען הרבי על הסטענדר מכוסה בטליתו ובכה מאוד. היה שקט וכולם שמעו את הבכיות.

אחר כך החלו ה"מארש נפוליונ'ס". בתחילה היה נראה כאילו הרבי איננו שומע, אולם אחר כך נענע בראשו, הסתובב לקהל ועלה מיד על כסאו והחל לעודד את השירה חזק מאוד תוך מבטים חזקים על הקהל, כך גם על זקני החסידים. כך חלפו מספר דקות. הקהל כולו נע כנאמר "וינועו אמות הסיפים" שמחים מחד ומלאי התרגשות מצד שני. אחר חבש הרבי את כובעו וניגש לעמוד התפילה למעריב. בסיומה איחל ג' פעמים "גוט יום-טוב".

בערך בשעה 9:00 יצא הרבי ל"קידוש לבנה".

אגב, החסיד המזכיר ר' משה לייב ראדשטיין הכין ב"זאל" למעלה מזונות ושתייה עבור הקהל לטעום מעט אחר הצום.

למרות שהלבנה הייתה קצת מטושטשת קידשו עליה. בזה נגמר סדר יום הכיפורים בליובאוויטש שבליובאוויטש תשכ"ה. אשרי עין ראתה כל אלה.

בשעה 9:30 יצא הרבי מ770 לבית אמו ז"ל. אחרי כרבע שעה שב משם כשנעלי בד עדיין לרגליו. כשיצא היה נראה מאוד שבור כאילו "מי ינחמנו" וכל אלה שהבחינו בזה הרגישו אווירה מדכאת.

בשעה 10:00 עלה הרבי לבית אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לסעודת מוצאי יום הכיפורים במחיצת זקני החסידים.

בשעה 12:00 בלילה נסע הרבי לביתו לשלום. המחזה היה מרהיב לראות את פני קודשו ביוצאו לביתו.

בליל ש"ק ובמוצש"ק שלאחר יום כיפור ביקר על יד בית אמו הרבנית ע"ה, עמד מספר רגעים ליד הפתח בחוץ, אך לא נכנס פנימה.

תכף לאחר ה"שבעה", הציבו מצבה על קברה.

יום שישי, י"ב תשרי תשכ"ה

היום נכנסו לחדרו הק' אנשי כפר-חב"ד כמידי שנה למסירת האתרוג מכפר חב"ד.

כשנכנסו אמר להם הרבי "יישר כח, ימשיכו את הד' מינים בחיים היום יומיים, "ושמחתם שבעת ימים לפני ה' אלוקיכם", שבעת ימים קאי על כללות ימות השנה, תמשיכו שמחה על כל השנה".

יום ראשון, י"ד תשרי תשכ"ה

ערב סוכות אחר תפילת שחרית.. קורא לי ר' יוחנן גורדון גבאי 770 ואומר לי בסוד שזה כשישים וחמש שנה שהוא אינו יודע כיצד אוגדים את הלולב ושאעשה זאת עבורו ובתמורה הוא סיפר לי כיצד סדר המלקות בערב יום כיפור בחדר הרבי.

הרבי נסע לאוהל בשעה 12:00. בהכנסו למכונית נתן צדקה לכמה עניים שעמדו בצד [אשתקד דיבר הרבי בהרחבה על המבואר בחסידות (בסידור עם דא"ח ועוד) שמרבים בצדקה לעניים ערב סוכות]. בשעה 5:00 בערך שב ל770. מנחה כרגיל. שב לחדרו ואחרי זמן לא רב יצא לסוכה כשלולב ערבות והדסים בידו הק', כנראה על מנת לאוגדם. אחר כך יצא ונסע לביתו. היה זה ב6:00- בערך כשלולב אחר בידו (ייתכן שהלולב הנוסף מיועד עבור הרבנית).

תפילת מעריב של יום טוב בישיבה. הבחנתי כי תמיד במעריב מדייק הרבי לשבת. אחר מעריב "גוט יום-טוב" לקהל. עלה לחדרו וכעבור זמן עלה לדירת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ למעלה - לסעודת יום-טוב עם הזקנים והאורחים שזוכים לשבת עמו במחיצתו ביום טוב ולהתענג בתענוגין עילאין קדישין בסוכה שבמרפסת הבית.

יש לציין שר' מאיר הרליג היה מדווח לי על זמן הסעודות והשתדלתי להשתחל לשם ולראות מראות הסעודות ואת הנלווה לכך.

יום טוב ראשון של סוכות תשכ"ה

בבוקרו של יום טוב ראשון נתן הרבי את האתרוג ואת הלולב כדי שאנ"ש והת' יברכו עליו בסוכה הגדולה. זו הנהגה חדשה כי כל השנים עד עתה היה מברך על הד' מינים שלו. [כנראה שלא זכינו. ואולי כן זכינו. מי אומר ששנים קודמות זכו לייחוס גדול יותר. דור-דור והנהגותיו. אם הרבי החליט שזה הסדר הרצוי אין לנו להתאונן, כנראה שכך דווקא נמשיך את כל ההמשכות. ובכלל מי אומר שהרבי צריך כל רגע שאנו ופנינו הבלתי עדינות כל כך (אם נשתמש בלשון המעטה) נעבור ונביט בפני קדשו או עכ"פ לא נקיים מה שנאמר "ראוני ונערים ונחבאו"... בעצם, כל הפלפולים מיותרים כי אף אחד לא שאל אותנו. ובכך זאת צריך לעשות חשבון נפש כמו שהרמב"ם כותב (בהלכות שופר דמיני' אזלינן) באותיות די פשוטות: "הביטו לנפשותיכם"!...

מסתבר שהרבי נמצא הרבה בחדרו הק' ולא מקפיד לשבת כל היום בסוכה. ושוב אני חושב - מה מבינים אנו בסוד ה' ליריאיו.

לגבי מספר ההדסים, אם הצלחתי לספור נכון, בערך כ"ה (25). שמעתי מתלחשים שבעבר היה נוטל לפעמים קרוב לשלושים. האיגודים - הטבעות שלמטה בלולב בגודל טפח. הטבעות שלמעלה אחד מהם מכוסה לגמרי, ממש לא נראה, מונח פנימה. השני למעלה יותר, אף הוא די מכוסה.

כשהרבי מברך "לישב בסוכה" הוא נוהג להביט על הסכך.

לתפילה נכנס הרבי ב10:20- (איחור בן 20 דקות מהרגיל). באמצע התפילה הכניסו לו את ארבעת המינים שכן הקהל המשיך לברך עליהם.

למרות ש"האדרת והאמונה" הורה הרבי לשיר, משך כמעט כל התפילה היה ראשו הק' מונח על ידיו וכמעט שלא התנועע כל התפילה. ב"אתה בחרתנו" עודד הרבי את השירה רק אחרי שהשליח ציבור החל לשיר וכך למעשה גם בשאר התפילות הרבי הצטרף אחרי שה"פתיחה" הייתה של שליח הציבור והרבי היה מסייע.

לאמירת הלל נטל הרבי את הלולב בידו, בדקו אם הוא עדיין כדבעי. לפני הנענועים של 'הודו' לקח את האתרוג והצמיד ללבו את כל הד' מינים ואחזם בשתי ידיו, האתרוג למטה מהלולב קצת. לנענועים היה מאוד מעניין כיצד הרבי עושה זאת.

ל"הושענות" נטל את הלולב ואת האתרוג, הצמידם ללבו וערך סיבוב סביב העמוד, אחר שב למקומו.

קריאת-התורה, מפטיר, שירת "הוא אלוקינו" במוסף - הכל כרגיל. למנחה יצא הרבי בשעה 3:00, עם גמר סעודת יום טוב. אחרי מנחה ציווה הרבי לנגן "הושיעה את עמך".

תפילת מעריב דליל שני של יום-טוב כרגיל. אחר כך עלה למעלה לסעודה, שם שאל רש"ג שאלה בעניין עמוק בחסידות והשיב לו.

אחרי האוכל אמר הרבי שיתועדו (כלומר הוראה לקהל שיתועדו בינם לבין עצמם) "שתהיה התחלה". אחר כך התחילו לרקוד, אך כשהרבי עבר, הפסיקו. הרבי נעמד ושאל מתי פסקו מלשיר והתחיל לעודד את השירה, אחר הלך לביתו. הקהל נשאר להתוועד עד הבוקר ב6:00-.

[כשהלכתי למקווה בבוקרו של יום טוב ראשון של סוכות נזכרתי וסיפרתי לידידי ... שי' מה ששמעתי מאבי הרה"ח ר' אפרים שי'.

הוא שהה בריגא כחצי שנה, בשעה ששהה שם החסיד המפורסם ר' יצחק (איטש'ע) דער מתמיד. אבי חבר לו ושהה במחיצתו. הוא נהג ללוותו למקווה בימי שבת וחג, זכה להתוועד עמו ואף זכה לשמשו, נוהג היה לערוך עבורו קניות וכדומה.

"פעם", סיפר אבא, "כשהלכנו למקווה בשבת, תיכף כשיצאנו מחצר הבית הבחין ר' איטשע שמטפחת מונחת בכיסו. הוא חשש שנכשל בטלטול והוא הרגיש מאוד שלא בנוח. עברה שם בדיוק באותן דקות גויה שגרה בסמוך והיא הרכינה ראש בדרך ארץ (כי הדרת פניו משכה אפילו גויים שהחזיקוהו כאדם קדוש) הוא לקח את המטפחת והיא נטלה אותו להכניסה לביתו של ר' איטשע.

ר' איטשע נעמד והחל להסביר מדוע הוא נכשל בעניין זה. הוא סיפר ש"גדול" אחד הגיע לעולם האמת ובדקו אחריו בבית דין של מעלה ולא מצאו שום פגם בהתנהגותו, אך ה"בעל-דבר" סירב לאפשר לו להיכנס לגן-עדן ומצא שביום שבת קודש אחד בקיץ נפתחה סולייתו של אותו "גדול" בהלכו בדרך. חולות חדרו לשם והוא טלטלם בדרכו וממילא לפני גן עדן הוא זקוק לביטוש, תיקון וכו'. "כנראה גם איתי", אמר ר' איטשע, "רוצים 'להתחשבן' כך", וצחק מלוא הפה...]

יום שלישי, ט"ז תשרי תשכ"ה

אף היום בירכו על הלולב כאתמול.

כניסת הרבי ב10:00. תפילה ללא שינויים מיוחדים מאתמול. ב"הושיעה את עמך" הורה כמה פעמים לשיר.

ב"אנא ה'" הרבי עושה פעמיים נענועים. הרבי מוריד בין פעם אחת לשנייה את האתרוג מידו [לעומת זאת בחול המועד הבחנתי כי הרבי ממשיך לאוחזו כרגיל. וכמובן שכל זה נכלל במה שרשמתי קודם שאיננו 'מבינים' בכגון דא.]

ל"מפטיר" היו כמה שינויים בניקוד המילים, וכבר ידוע על הנהגה כזו אצל הרביים. הרבי מוהרש"ב התבטא פעם שהוא קורא כפי שקוראים למעלה, וכבר נדפסו הדברים ב"תורת שלום".

תפילת מוסף כרגיל. שרו "הוא אלוקינו". בסיום התפילה הודיעו שהיום לעת ערב (הכוונה לשעה שלפני שקיעת החמה) תהיה התוועדות. בשעה 2:30 ירד הרבי לתפילת מנחה. בתפילה זו שרו "אתה בחרתנו" (בעת חזרת הש"ץ) ובסיום "הושיעה את עמך".

להתוועדות ירד הרבי קרוב לשעה 7:00. הסוכה מאוד צרה ולכן יש דחיפות חזקות בין הקהל (אך ת"ל מקבלים זאת באהבה, וזוכרים את מאמר חז"ל "אגרא דכלה דוחקא", היינו שהשכר שמקבלים בעד לימוד התורה ב"ירחי כלה" הוא הדוחק ששרר שם, כלומר שהגוף הגשמי יידחק ויקבל בטוש בעד לימוד דבר ה'). הרבי עבר, התיישב, נטל ידיו בפשטות ובפשיטות.

ארבע שיחות השמיע הרבי ומאמר חסידות ד"ה "כתר יתנו לך".

בעיצומה של ההתוועדות טען הרבי כלפי אלה שמכנים את עצמם 'זקנים' וממילא עוזבים את הפעילות וכו'. הדברים נאמרו כשהפסיקו לשיר, ואז הורה הרבי שילד לפני בר מצווה יעלה וישיר, וכן היה. עלה ילד והרבי הורה לו לשיר והרבי היה במצב של שמחה, פתאום, כך היה נראה לפחות לעינינו, הבחין הרבי בר' ברוך נחשון שהיה עומד ונתלה בקורת העץ של הסוכה מפאת דוחק המקום, ונתן בו מבט כזה כאילו אמר לו "מה זה אתך?" הרבי חייך אליו והורה לו לשיר חזק. היה נראה שהרבי רוצה לפעול אצל כמה וכמה את עניין השמחה. כן הביט על החסיד ר' יעקב כ"ץ משיקגו שישב כמו דומם והרבי עורר אותו והמריץ אותו גם כן לשמוח.

כשהרבי דיבר נגד הפסקת הפעילות, בירך את כל אלה שהפסיקו לפעול שישארו צעירים. כן התבטא הרבי שמשיח מסוגל להגיעו עוד בחג הסוכות הזה.

ההתוועדות שארכה כשלוש שעות, נסתיימה כשהרבי הורה לנגן את ניגון ג' התנועות של הבעש"ט ג' פעמים. סיפר על הבעש"ט שישב בסוכה כשרה שהיו עליה כמה 'שאלות' ומנגדים ביקשו לפוסלה, התווכח עמם ולא נתקבלו אצלם הדברים עד ששקע בעמקות ופתח ידו והראה להם קלף בו נאמר "סוכת ר' ישראל כשרה. מט"ט שר הפנים". בעת שהרבי סיפר סיפור זה בכה כמה פעמים. הרבי המשיך ופלפל בסיפור, הקשה קושיות רבות ויישבן. כן הזכיר הרבי את כל האדמו"רים-הרביים.

בירך על הכוס. ואח"כ חלוקת "כוס של ברכה" כשעה. בסיום, שאל את כולם אם כבר קיבלו, ואף אני הקטן זכיתי שישאלני כך. בירך ברכה אחרונה, הורה לנגן "כי בשמחה תצאו" ויצא.

עלי לציין שבכל זאת השמחה לא הייתה כמו במוצאי ראש השנה.

[בסיום המאמר בסוכה והדחיפות שדחפוני נזכרתי בסיפור ששמעתי מאבי-מורי הרה"ח ר' אפרים שי' וולף:

אצל הרבי ריי"צ היה קשה מאוד לשמוע מאמר, שהרי הדיבור היה קשה עליו. פעם כשהשתוקקתי לשמוע את הדברים יוצאים מפי הרבי נדחפתי והסתרתי לר' איטש'ע דער מתמיד. הרבי נ"ע הבחין בכך שכן הוא היה תמיד, גם בשעת אמירת מאמרים, בעיניים פתוחות. הבחנתי שהרבי הביט עלי במבט בוחן החודר כליות ולב, שלא כמו תמיד הרגשתי הרגשה מאוד בלתי-נעימה.

ואחרי שסיים את המאמר אכן התבטא הרבי רי'"צ: "ס'איז נישט קיין סדר וואס מ'פארשטעלט ר' איטש'ע [=אין זה סדר שמסתירים לר' איטש'ע]...

ואנן מה נענה אבתרי'].

יום רביעי, י"ז תשרי תשכ"ה

בבוקר חיכינו שהרבי ייכנס לבית הכנסת למטה, אך לפתע הודיעו לנו שהרבי מחכה למעלה ב"זאל הקטן" ומיהרנו לשם. הרבי עלה לתורה "רביעי".

במשך היום התפזר הקהל לרחובה של עיר כד' לזכות יהודים עוברים ושבים במצוות נטילת ד' מינים. בערב נסעו לערים ועיירות קרובות יותר ופחות כדי לשמח יהודים ה"שמחת בית השואבה" [הנסיעות תוכננו מראש וכל אחד מצא את שמו ומקומו ברשימה שהודבקה על קירות "770"].

הרבי לא יצא ל"שמחת בית השואבה". כך היה גם די מובן בהתוועדות של יום אתמול.

יום חמישי, י"ח תשרי תשכ"ה

התפילה התחילה בשעה 10:00. ניגנו "אתה בחרתנו" ו"הושיעה את עמך".

היום הגיעו ילדים לסוכה הגדולה (שם נערכה להם מסיבה, אלו ילדים של "שיעורי לימוד הדת") וכשהלכו הסיט הרבי את הווילון של חדרו והסתכל עליהם עד שהלכו.

יום שישי, י"ט תשרי תשכ"ה

היום בירכו על ארבעת המינים כרגיל. ההדסים והערבות כבר לא טריים, אבל הרבי עדיין לא החליפם. בתפילה ניגנו "אתה בחרתנו", "הושיעה את עמך", וכשהרבן יצא שוב ניגנו "הושיעה את עמך" והרבי נענע בראשו.

היום זכו להיכנס לרבי משלחת מתושבי כפר חב"ד והרבי בירכם והורה להם כיצד לפתח את הכפר.

תפילת מנחה התקיימה בשעה 6:30.

בשעות הצהרים הייתה "יחידות" לאלו שנוסעים מיד אחר שמחת תורה לארצנו הקדושה.

למעריב התחיל החזן "לכו נרננה", הרבי סימן בידו שיתחיל "מזמור לדוד".

שבת חוה"מ סוכות, כ' תשרי תשכ"ה

הרבי אמר למטה בבית הכנסת "איזהו מקומן" כי לאחר מכן הוא אומר קדיש. כשהחזן התחיל לומר "יהי-רצון", הרבי הגביה את ידו והורה לו להמתין (כי לא גמר לומר עדיין).

ניגנו "האדרת והאמונה", "אתה בחרתנו", "הוא אלוקינו". מפטיר כרגיל. אחר התפילה יצא הרבי, והדבר היווה סימן לכך שתתקיים התוועדות.

ההתוועדות התחילה בשעה 1:30 בבית-הכנסת, ללא אמירת "לחיים". דיבר אודות האושפיזין ואמר שבנוסף לאושפיזין שנזכרים בזוהר אמר הרבי ריי"צ נ"ע שישנם גם חסידי'שע אושפיזין והם הרביים, מהרבי הבעש"ט עד אדמו"ר מוהרש"ב. אחר כך ביאר שלפי הסדר אזי היום הוא האושפיזין של הרבי מוהר"ש, והרחיב עליו את הדיבור בסיפורים וביאורים על מסירות הנפש שלו לקרב יהודי. בדברו אודותיו בכה הרבי כמה פעמים.

שיחה מיוחדת הוקדשה לשייכותה של הקריאה בתורה של היום לחג, ובכלל לשבת. מאמר לא היה, וההתוועדות בכלל הייתה קצרה מהרגיל, פחות משעתיים. אחר כך מנחה. מעריב ב7:45-כרגיל.

במוצאי שבת בשעה 1:00 בלילה אמרו תהילים דליל "הושענא רבה". אחר תהילים יצא הרבי לביתו. היה זה קרוב לשעה 3:00.

בחול-המועד סוכות, כשהשעה הייתה אחר מעריב והאווירה הייתה טובה וגם מזג האוויר היה נוח, נאספו אל הסוכה בחצר 770 מזקני החסידים, שבעיני כל התמימים והצעירים הם הדמויות, הם הסאלדאטן של הרבי. מהם הוא דורש. על ידם הוא מבקיע את הדרך. הם הם התאספו לשבת אחים גם יחד.

בהם יושבים הרב שמואל שי' לויטין המשפיע בישיבה, ר' שמואל שהיה מהתמימים והרבנים הבולטים בימים הקשים שלפני המלחמה, שעמד כצור במאסרים, וכעת מרעיף על התמימים בשיעורי התניא והתוועדויות עם התמימים את חכמתו וידיעותיו. כמו ר' ישראל שי' ג'ייקובסון שגם הוא מראשי עסקני חב"ד בארה"ב ומייסדי כמה וכמה ממוסדות רבנו פה, הידוע באמרי שפר שלו ותבונתו המעשית. מספרים שיש לו אוצר אשר לא יסולא בפז מימי האור בליובאוויטש עד שנות אלו. הוא נראה מבחוץ כמפוזר אבל הוא אגד את אוצרותיו בתיקים שרק הזמן יאלץ אותו להביאם לאור עולם.

דמות כמו ר' אלי' סימפסאהן שהיה מה"חוזרים" אצל אדמו"ר הרש"ב והמתורגמן אצל אדמו"ר הריי"ץ, איש נעים הליכות שתמיד מאחורי הקלעים לכאורה, איש עם עשייה רבה, אשר על אף גילו נכון לו עוד מקום של מזרח בליובאוויטש.

כאשר הם מתיישבים להתוועד, ונלווה אליהם הרב קזרנובסקי שי' שידיו רב לו בפיתוח מוסדות חב"ד באה"ק ומדבר תמיד בחיוך נלבב, בערגה ובגעגועים למוסדות חב"ד ובתי הספר למלאכה בכפר חב"ד ואלו אשר עומדים בראשם, אנשים שהם לסמל בחב"ד, כמו הרב יוחנן שי' גורדון הגבאי השנון החסידי אשר אוי לו למי שנופל בשבט לשונו ומפריע לו במילוי תפקידו. כאשר אלו לוקחים מעט משקה ונזכרים בימי האור ומנסים לעשות השוואות לימים אלו של התמסרות של השלוחים הצעירים היוצאים לערי השדה בשליחות רבנו על המעלות והחסרונות של ימי מסירות הנפש בגשמיות ממש, על ההגליות והמאסרים של אברכים שנקרעו מבתיהם והשאירו עולל ויונק ומשפחות ללא משען, ומסירות הרצון של האברכים של היום ועוד.

וביניהם יושב ר' מענדל שי' פוטרפאס ואחיו ר' הענדל שי' במלוא הדרו וחיוכו הרחב וגבות עיניו הרחבות. הם לא משים אחד מהשני לאחר נתק של שנים של מסירות נפש ומאסרים ומגוללים אחד לשני את שעברו, והצעירים נדחסים לשמוע להאזין ולקלוט.

ר' הענדל מוזג לעצמו ולאחיו ולסובבים אותו במעין אבהות טבעית לכל הסובבים ופוצח בשיר "נייעט נייעט ניקאווא" ומעיניו זולגות דמעות של אושר על כי זכה לעת זו אשר פוגש באחיו אשר כה אהב ואשר הוא תמצית חייו לאחר ואיבד את כל משפחתו בשואה, וכה הרבה מהרבי ברכה עבורו שיצא מעמק הבכא. ור' מענדל אחיו מבטל כהינף יד את רגשותיו ומחבקו ודורש ממנו שיתמסר יותר לרבי וימסור את רצונותיו בעיקר לרבי. ור' הענדל בחוש הציור שלו המפותח מתאר את אשר עבר עליו בשני עשורי חייו ומושך אליו תשומת לב האברכים.

בינתיים מגיע הרב בן ציון שי' שמטוב שלפי ערך צעיר מהם, בוודאי ברוחו לפחות: ודורש מהם מכולם שיחתמו על מכתב בקשה נפשית לרבי שיגיה השיחות קודש הנאמרות, והוא ידאג להפיצם ולפזרם, ויכוף את התמימים וכל מי ששייך "אז מ'זאל זיך קאכן אין די שיחות און מ'זאל גיין אין די שולהן חזר'ן די שיחות ויהיה מהפכה בין אנ"ש ובין העולמ'שע". הוא בדמיונו רואה כבר את המוני היהודים ממלאים את 770.

והרב שמואל לוויטין והרב ג'ייקובסון והרב סימפסאהן היו בהאזנה מלאה לדברי הרב שמטוב אם מגודל הרעיון או מהפתוס הרב שבדבריו, או אם הבחנתי נכון הם נאלמו דום מפני שהם חוששים שעוד מעט הוא יכוון את דבריו אליהם.

בין לבין הגיע סבי ר' אברהם פאריז וישב כמצטנף בפינה והקשיב לכל מילה, וכנראה חיכה שיהיה מעט רגיעה, וסבי שידוע שלא חת מאיש ולא בז ח"ו לאיש גם כן, התרומם מ"מחבואו" וכדרכו בכפר חב"ד בהתוועדויותיו בבתי כנסת כשהקהל מלא וגדוש וגם כאשר מאן דהוא מדבר אבל לא מכוון לאמיתתו... הוא נעמד על השולחן ונותן צעקה "רעבע" אבל כזה "רעבע" שהכל מוסט מיד לרבי. איש לא יהין לדבר על נושא אחר ואיש לא יהין להשתיק את המשתיק. ואז אז הוא מתחיל: "די מחשבה דיבור ומעשה איבער געגעבן צום רעבע. טראכטן וועגן רעבע, רעדן וועגן רעבע און טאן נאר פארן רעבע. די מחשבה דבור ומעשה פון די ווייב און די קינדערלאך צום רעבע האדעוון זיי פון קינדווייס אוף צום רבי'ן. דעם רבי'ן זאל גיזונד זיין איז איבערגיגעבן פאר אונזער גשמי און רוחני, מעגן מיר עם אפדיינקען לפחות ווי א גוטער פריינט און נאך מער"...

ואז הוא פונה לרב בן ציון שמטוב: "הער הער בענצ'ה! מיר זיינען שיין ארוייס פון וואלד. היינט איז נישט קיין פארטיזאנישע פראנט. מיר זיינען אין ארץ נושבת. די פראנט איז אנדערש ווי גיווען. מ'דארף רעדן צו די קינדער. צו די פרויען איינבאקן זיי אין הארץ דעם רבי'ן! מ'דארף פארבריינגען צווישען זיך אסאך. דאס איז די איינציקע זאך אז מ'וועט זיך צונייפריידען. מ'דארף באפריינגן רעדן נאר איין זאך - וועגן רעבע. דאס איז אלץ. דאס איז תמצית חיינו".

וכך הוא המשיך משך זמן לנטוע בלבבות את הנושא. הלהט, בהירות הדיבור, סגנון הדיבור. האברכים והתמימים עמדו צפופים לקלוט וכך נמשך זמן רב.

בין המתוועדים היה ר' אשר שי' ססונקין שהגיע זה עתה מרוסיה ותבע: "מילא אין עשה טוב קענען מיר זיך נישט גלייכן צו די אבות, אבער אין סור מרע קענען מיר דאך זיך יא גלייכן צו זיי".

בהמשך ההתוועדות הגיע ג"כ לפתע הרב בנימין קליין שי' המזכיר הצעיר מלא המרץ וראה התוועדות והמולה ושולחן ריק, מיד קפץ והביא מביתו שקיות עמוסות מזון לפארבייסען והחיה את נפש החסידים.

בין לבין התעניין ר' הענדל שבחייו הפרטיים גם עסוק למחייתו בציור, אם יש פה אחד מתושבי אה"ק שגר בכפר חב"ד שהכיר את ר' אלי' פאר, מזקני הכפר מיוצאי וויטעפסק. מה שמעניין אותו, הוא שמע ויודע שלפני כ10- שנים הגיע הצייר הנודע שאגאל לביקור אצל ר' אלי' פאר, גם הצייר היה וויטעפסקער, ולאחר הביקור השאיר לו ציור רב ערך מעשה ידיו ששווה הון רב, והאם ידוע שואל הוא מי "הרים" את זה מביתו מבלי להשאיר עקבות. בעולם הציירות מחפשים זה מאוד.

ההתוועדות נמשכה זמן רב והרבה פנינים נשמעו בה. היה זה לילה שהואר ע"י התמימים שעליהם הוטל להאיר את העולם.

יום ראשון, כ"א תשרי תשכ"ה

הרבי החליף היום את ההדסים ואילו הערבות נשארו כמקודם. שחרית למטה ב"זאל" הגדול. ל"הלל" הסיר את הטבעות. לחביטת הערבות הרימו את השטיח שהרבי עומד עליו. כשגמר, הניח את הערבות על כיסאו (בסוף התפילה לא לקחם וכמובן שהחבר'ה סחבו אותם מיד...). ניגנו כרגיל.

הודיעו שהרבי יחלק "לעקאח" בשעה 1 וכן היה. הרבי חילק מהסוכה, והחלוקה הסתיימה בשעה 3:30. ב4:00- התקיימה תפילת מנחה, ואחר כך חילק לעוד כמה שלא קיבלו מקום ואחר נסע לביתו.

[בתיאור ימי שמיני-עצרת ושמחת-תורה חסרים קטעים רבים וחבל על דאבדין].

ליל שמחת תורה תשכ"ה

ה"אתה בחרתנו" (ואף הניגונים הרגילים) של שמחת-תורה שמחים ביותר. הרב, עודד את השירה בחוזקה. תפילת מעריב של ליל החג התקיימה בשעה 7:30. שרו לפי הוראתו הק', הן לפני התפילה והן בסיומה כשיצא לשוב לחדרו.

בשעה 8:30 ירד מחדרו והחל להתוועד. כל מבואות 770 למעלה ובחוץ, היו מלאים מפה לפה. אנשים לא יכלו להיכנס פנימה מרוב הדוחק והצפיפות. גם הגשם החזק שירד בחוץ לא עזר לאנשים להידחף פנימה, כי פשוט מקום לסיכה לא היה במציאות הגשמית.

השיחות נסבו סביב "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". (באחת השיחות הזכיר כבדרך אגב שאת "על דעת המקום וכו'" בליל יום הכיפורים אומרים בלחישה). כארבע שעות ארכה ההתוועדות ולפני סיומה אמר ש"כנהוג בליל שמחת תורה מתחילים ההקפות אחר חצות, כמחצית השעה. לכן יעשו הפסקה כחצי שעה ולאחר מכן יחלו ההקפות". לפני זה, הוסיף הרבי בגמר דבריו, רצוני לדבר בעניין נוסף [ואכן השמיע שיחה מעניינו של שמיני עצרת] ושישירו "הושיעה את עמך".

ההתוועדות הסתיימה ב12:45- בלילה והרבי עלה לחדרו. בינתיים ארגנו את השולחנות ועבור הרבי הוכנה במה. הרבי נכנס כעבור שעה קלה. הקהל היה גדול ביותר כמו אתמול בלילה. מכירת פסוקי "אתה הראית" כשהרבי עומד על מקומו ומעיין במאמר כל הזמן. מפעם לפעם כיבדו קוני הפסוקים את הרבי. המכירה נמשכה זמן רב. הרבי קנה מספר פסוקים וכיבד את מר ישראל ישעיהו סגן יו"ר הכנסת באה"ק ועוד אחד מאנשי הקונסוליה ששהו כאן ל"הקפות".

ה"הקפות" עצמם נערכו בקצרה, קצת יותר משעה. בין "אתה הראית" להבא אחריו (ג' פעמים, כידוע) פונה הרבי ומתחיל לשיר והקהל מקפץ על רגליו. הקפה ראשונה לרבי בעצמו ב"ניגון ההקפות". כן ניגנו גם את ניגון ההקפות לאביו של הרבי והרבי עודד את השירה בצורה בלתי רגילה. גם הלילה שרו "וכל קרני רשעים אגדע" ועוד יותר חזק מאתמול. הקהל היה עצום ודקות ארוכות שרו כמעט בצעקות "אויביו אלביש בושת וכו'".

להקפה השישית "עוזר דלים" - אמר הרבי מכיוון ש"עוזר דלים" נותנים לעניים לכן ייכנסו להקפה זו אנ"ש דכפר חב"ד לרקוד. וכן היה כמובן. כל התושבים וכל התלמידים נכנסו והריקודים היו משהו מיוחד. שרו "והריקותי לכם ברכה עד בלי די". ההקפה השביעית שוב לרבי וכמעשיהם בראשונה כך בשביעית. שמח מאוד. כולם צפופים ורוקדים לגובה לפי הוראותיו-עידודיו של הרבי.

ביום שמחת תורה בזמן שקריאת התורה בתוך כל ההמולה והדחיקות ואלפי האנשים המצטופפים הבחינו בין הקרואים שהרבי מתבונן באחד החסידים שעמד רחוק מעט מבימת הקריאה ומשוחח עם ידידו שלא ראהו שנים רבות ונפגשו כעת.

הרבי סימן ממקום התפילה בידיו לעבר האברך שהיה אורח מאה"ק. עמדתי קרוב לרבי ותמהתי למי הסימון בתוך הקהל האדיר שנכח באולם, והרבי מסמן שוב. אח"כ המשיכו בקריאת-התורה ובעליה הבאה שוב הרבי מסמן לעבר מאן דהוא.

האברך כנראה הבחין שהכוונה אליו, הוא היה ביום טוב שני ולא עלה בדעתו שהוא חייב בשמיעת קריאת התורה של יו"ט, כי הישראלים לא נהגו 2 ימי חג.

המעניין היה איך בתוך הדחיפות וההמולה, הבחין או שמע הרבי ששניים מדברים באמצע קריאת התורה. האברך אחר שמחת תורה כבר היה לו על מה לכתוב לרבי ולבקש תיקון וסליחה וכו'.

שבת קודש פרשת בראשית, כ"ז תשרי תשכ"ה

התחילו תהילים כרגיל בכל "שבת מברכים" בשעה 8:30. גמרו אמירתו בשעה 10:15. הרבי ירד לתפילה בשעה 10:30. במפטיר קרא ב' ההפטרות של האשכנזים והספרדים ולא כמובא בסידור (ראה להלן). הורה לנגן "האדרת והאמונה" וכן "הוא אלוקינו". כשהכריזו המולד (לפני שמברכים החודש), נשען הרבי בפניו על ידו הק', אימץ מצחו, אחר כך נזקף כשבירכו ההודש. התפילה הסתיימה כרגיל.

ההתוועדות התחילה בשעה 1:30 (רק 20 דקות אחרי שגמרו את התפילה). הרבי עושה קידוש בישיבה. "על כן בירך" אומר בשקט. באמירת הברכה "בורא פרי הגפן" מתרומם מעט.

בתחילת ההתוועדות דיבר מעניין שבת בראשית "אזוי ווי מ'שטעלט זיך אוועק וכו'". אחר כך דיבר בנוגע להפטרה, שבשנת תרצ"ה בווארשה שאל על כך את אדמו"ר מוהרי'"צ וענה לו שצריך לומר רק הפטרה ראשונה, ושאל אותו הרבי "הרי אמרתם לי לומר ב' ההפטרות", והשיב "זו הוראה רק לנשיא".

בשיחה השנייה, דיבר הרבי מעניין התחלת התורה ב'בראשית', באות בי"ת ולא באות אל"ף. מאמר חסידות ד"ה "בראשית ברא אלוקים" ואחריו שתי שיחות נוספות. אחר כך הייתה מכירת המצוות. כאשר נתנו לר' יוחנן גורדון שטריימל, הרבי הגיב: "שינוי לבוש וגם שינוי לשון, שיאמר איזה דבר תורה". הוא אמר דבר צחות ("א גלייך ווערטל"), והרבי חייך.

אחר מנחה הורה לנגן "הושיעה את עמך". נכנס לחדרו ויצא כעבור 2 דקות והלך לביתו. חזר אחרי 7:00 ואז התפללו מעריב. הלך לביתו בשעה 8:30.

יום ראשון, כ"ח תשרי תשכ"ה

שחרית כרגיל וכן מנחה. בשעה 5:00 הלך לביתו וחזר בשעה 6:00. כשנכנס הביט לעבר התל' הלומדים ב"זאל". למעריב יצא בשעה 10:20. היה ליל "יחידות" עד שהאיר הבוקר.

אנו התמימים עשינו סדר לעצמנו להיות ערים עד סוף ליל היחידות.

יום שני, כ"ט תשרי תשכ"ה

בחזרת הש"ץ בכה הרבי כמה פעמים עד כדי כך שלפעמים בקושי אמר המילים. חשבתי בלבי שכאן רואים תופעה נפלאה: שמחת החג פעלה השבתה של צערו מצד שכן הוא העניין על פי תורה, אך כששבו ימי החול חזר הצער במידת מה. לאט ובשקט גמר את השמונה-עשרה.

הרבי נסע היום לאוהל לפני הצהרים וחזר דקות ספורות לפני השקיעה. אחר מנחה ומעריב נסע לביתו. לתפילת מעריב לא ניגש הרבי לעמוד, כנהוג בר"ח.

יום שלישי, אדר"ח חשון תשכ"ה

היום לא יצא הרבי להתחלת התפילה רק לחיובי קדיש. עלה ל"רביעי". בשעה שהציבור התפללו מוסף הרבי עמד ליד הסטענדר ואמר משניות. אמר תהילים עם הציבור, משניות וקדיש.

למנחה נכנס ואמר מיד משנת "ר' חנניה בן עקשיא" (כנראה בגלל שלא אמר היום בבוקר קדיש דרבנן לפני הודו) ואמר קדיש דרבנן. אחר כך רמז שיתחילו להתפלל, לא ניגש לפני העמוד (בחזרת הש"ץ אמר משניות).

היום שמענו על שינוי בולט בהנהגה (כנראה החל מו' תשרי) - היחידות תהיה רק בימים ראשון וחמישי ולא תתקיים יותר בימי שלישי.

התמימים ביקשו מהאורחים שיוצאים לדרך חזרה, במיוחד לאורחים מאה"ק שיואילו להתוועד עמם לפני ה"ויעקב הלך לדרכו". ואכן בליל רביעי ב'זאל' הקטן, בלי מודעות ובלי להפריע למהלך התקין של חיי השיגרה ב770-, התיישבו ר' אברהם פאריז, ר' אשר ששונקין ועוד להתוועדות עם התמימים.

ר' אשר דרש זהירות במחשבה דיבור ומעשה, מיוסד על הדרושים ב"תורה אור" על פרשת השבוע. אח"כ דיבר ר' אברהם פאריז וחידד את דבריו, והסביר כי תמים צריך להיות "זהיר". זהיר במחשבה ובדיבור ובמעשה, שכל מחשבותיו דבוריו ומעשיו "יזהירו" במחשבה על הרבי בדיבורו על הרבי ובמעשים מה שהרבי דורש מאתנו.

בהמשך הדברים סיפר ר' אברהם שבזמן היותו "תמים" בליובאוויטש התחכך בין התמימים המבוגרים ממנו ובין צעירי הצאן שהגיעו מעיירות שונות ללמוד בישיבה, ומכל אחד מהם הלך ר' אברהם לשמוע מה הוא קלט מהרבי, מה הוא שמע - "וואס האט זיך אפגילעגט ביי יעדערען", וכל אחד מהבחורים ביטא את עצמו, ור' אברהם קלט את מה שהבין שהכרחי, וסיים "ומאלו שלא דיברו כלל ושתקו, לקח יותר ויותר"...