תשרי תשל"ד - ר' אהרן דב הלפרין

מתוך Yomanim

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תוכן עניינים

בכיות נוראיות מחד

מוצאי ראש השנה תשל"ד.

היו הרבה דברים מיוחדים ונשגבים בימי ר"ה. ביום הראשון של ר"ה, היו כמה דברים שבלטו במיוחד: לפני התקיעות, כשכ"ק אד"ש הרים את הטלית מעל פניו הק' ו'השליך' אותה על חבילות הפ"נים - היתה דממה חרישית גדולה בכל בית-הכנסת ולפתע פתאום נשמע בכי נוראי. זה היה משהו שאי-אפשר לתאר במילים. עשר דקות של בכי נורא ואיום שלא נפסק. בכל בית-הכנסת שררה דממה והקול היחיד שנשמע זו ההתייפחות הנוראה של הרבי. כולם הרגישו שנמצאים בעולם אחר לגמרי, שהרבי מנסה לבקוע רקיעים שלא על דרך הרגיל כלל...

גם מראה הפנים הקדושות בעת התקיעות וגם אופן אמירת הפסוקים היה ממש מבהיל. בפסוקים שלפני התקיעות היו שני קטעים שהרבי אמר בבכיות נוראות שאי-אפשר לתאר. זה היה במילים "אל יעשקוני זדים" בתחילה, ובאופן ממש איום ונורא בפסוק "עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר". אד"ש ממש לא היה יכול לומר את הפסוק מרוב בכי...

שמחה עצומה מאידך

ביחד עם זה, רואים במוחש שאד"ש מתאמץ מאוד ומתחיל עבודה מיוחדת בקו השמחה. וזה חידוש גדול כי עד היום בראש-השנה לא היה שום עניין של שמחה בגלוי. אבל השנה, בסוף תפילת מוסף, היה משהו מאוד משונה והפוך: לפני שהחזן התחיל "היום תאמצנו" – הרבי התחיל לשיר חזק את הניגון של אביו רלוי"צ להקפות של שמחת-תורה. הותיקים אומרים שפעם ראשונה יש כאן דבר כזה.

גם אחרי אמירת התהילים בסיום תפילת מוסף, לפני שאד"ש יצא מבית הכנסת, הוא פנה אל הקהל וצעק שלוש פעמים בקול "גוט יום טוב" וכל הקהל אחריו צעק שלוש פעמים והותיקים אומרים שגם זה פעם ראשונה בהיסטוריה כי תמיד רק במוצאי יום-כיפור לאחר מעריב ובשמחת-תורה הרבי היה מכריז "גוט יום טוב".

ועוד חידוש ופלא גדול ונפלא: לפני שהרבי יצא מבית-הכנסת, הוא התחיל שוב לשיר בקול את הניגון של שמחת-תורה! וגם זה לא היה מעולם בר"ה. כל הקהל היה בהפתעה עצומה ומיד אחרי שהרבי יצא, התחיל כל הקהל במעגל גדול של ריקוד, בניגון של שמחת-תורה במשך שעה ארוכה. כמה מהזקנים, ובמיוחד ר' אברהם מאיור, אמרו שמאז ליובאוויטש ועד היום עוד לא קרה שחסידים ירקדו בראש-השנה ובטח הרבי רוצה להמשיך עניין מיוחד של שמחה.

לשבת עם מו"ח אדמו"ר באותה סעודה

ביום ב' דר"ה, יום שישי אחה"צ לפני השקיעה, נטל הרבי את ידיו הק' לסעודת-התוועדות של ר"ה, ואולם את ה"כוס-של-ברכה" מברכת-המזון של התוועדות זו, חילק רק למחרת, לאחר ההתוועדות הרגילה של שבת-תשובה, לפני תפילת המנחה.

בין אלו שעברו לקבל את הכוס-של-ברכה היה אברך מבני-ברק שלא נמנה על החסידים וביקש מהרבי ברכה לישועה גדולה שהיה זקוק לה. הרבי הביט בו ואמר:

"פארוואס האסט זיך ניט געוואשן נעכטן ביים פארבריינגען? סאיז דיר ניט געוועון געשמאק און גלאט וואשן זיך ערב שבת נאך ליכטצינדן?" [=מדוע לא נטלת ידיים אתמול בהתוועדות? האם בגלל שלא היה לך נעים וחלק ליטול ידיים לסעודה בערב שבת לאחר הדלקת נרות?] והאברך הנ"ל היה המום ונדהם מכך שהרבי הבחין בו בין כל קהל האלפים וידע שלא נטל ידיו לסעודת ההתוועדות. מרוב תדהמתו עמד בחיל ורעדה מול פני הקודש ולא יכול היה לפצות פיו. והרבי המשיך ואמר לו: "קענסט בכלל משער זיין דער עניין פון זיצן ר"ה אין דער זעלבע סעודה מיט'ן רבי'ן דער שווער? האסט דאך געקענט יעמאלט באקומען אלע עניינים און פארשפארן דער גאנצע עגמת-נפש!" [= האם אתה יכול לשער בכלל את העניין של לשבת בר"ה באותה סעודה יחד עם כ"ק מו"ח אדמו"ר? הרי יכולת לקבל אז את כל העניינים ולחסוך מעצמך את כל העגמת-נפש!].

האברך הנ"ל נבהל ובכה ואמר שמבקש סליחה ומתחנן שתהיה לו הישועה. ואמר לו הרבי שאין זה עניין לסליחה, ובכל-אופן "אונס כמאן דעביד לא אמרינן", ואח"כ עשה הרבי תנועה בפניו הק' כאומר 'מילא, חבל' ואמר לו: "נו, בכל אופן זאגן לחיים מהכוס-של-ברכה פון די סעודה, און יעצט דארף מען אנהייבן דער גאנצער סדר פון אנהייב, אז דו בעסט א ברכה און דער רבי דער שווער גיט דיר א ברכה און דער אויבערשטער וועט עלפון אז די ברכה זאל מקויים ווערן [=נו, כעת צריך להתחיל את כל הסדר מההתחלה שאתה מבקש ברכה וכ"ק מו"ח אדמו"ר נותן לך את הברכה וה' יעזור שהברכה תתקיים].

ואמר הנ"ל "לחיים", והרבי ענה לו "לחיים ולברכה", וכשפנה כבר הלה והלך, עשה הרבי בידו כתנועת ביטול ואמר כמו לעצמו: אַ, מהט דאך געקענט פארשפארן דער גאנצער עניין! [=הרי יכלו לחסוך את כל העניין!].

מוצאי ו' תשרי ה'תשל"ד, יום הסתלקות הרבנית חנה נ"ע.

בהתוועדות שהתקיימה היום, ערך כ"ק אד"ש סיום מסכת, כדרכו בקודש. לפני הסיום, הקדים הרבה מלים והיה נראה כאילו מדבר אל עצמו, והסביר למה בחר לעשות סיום דווקא על מסכת חלה, ושוב חזר ואמר כאילו לעצמו "למה דווקא מסכת חלה". הרבי הזכיר בהתוועדות את ריבוי האורחים ואמר שכיוון שברצונו להתראות פנים אל פנים ממש, ביחידות, עם כל אחד מהאורחים, וכיוון שיש בלי עין רעה כזה ריבוי אורחים, לכן הוא מבקש מכל אחד מהאורחים, שב"יחידות" ייכנסו רק עם פתק של בקשת ברכה ואילו את השאלות שיש לכל אחד יכניסו בנפרד והוא יענה לכל אחד בפתק, כדי שה"יחידות" עצמה תהיה קצרה וכך יוכלו כולם להיכנס ל"יחידות".

יום רביעי ז' תשרי ה'תשל"ד.

היום צריך להתקיים כינוס הילדים של עשרת ימי תשובה, כפי שהרבי הורה. וכשהרבי הגיע בבוקר ל-770, הוא הורה מיד שכל הילדים יגיעו ל-770 והוא יתן לכל אחד כסף לצדקה. וגם זה הותיקים אומרים שלא היה מאז ומעולם. כמובן מיד התחילו לזרום אלפי ילדים והרבי עמד כמה שעות וחילק לכל אחד מטבעות לתת לצדקה בשליחותו.

הוספה למכתב כללי מחמת המלחמה

מוצאי יום הכיפורים. ה'תשל"ד.

כולם מבולבלים וסוערים מהמלחמה שנפתחה באה"ק, מתחילים להבין הרבה עניינים וגם כאן היו עניינים בלתי-רגילים, ואכתוב לפי הסדר ראשון ראשון:

מלבד המכתב הכללי לראש-השנה, השנה כתב הרבי מכתב שני בו' תשרי. ואתמול, בערב יום כיפור בהשכמת הבוקר, מיד כשהרבי הגיע ל-770, הוא קרא לרב חדקוב ומסר לו הוספה על המכתב כללי של ו' תשרי.

בקטע שהרבי הוסיף נאמר שאף-על-פי שעם ישראל הוא המעט מכל העמים, בכל זאת אצל עם ישראל העיקר זה האיכות ולא הכמות, וזו המעלה של עם ישראל על אומות העולם. ולקטע הזה הרבי הוסיף הערה שבכל המלחמות שהיו לעם ישראל בכל תולדותיו יצאו היהודים כשידם על העליונה, וכך יהיה גם עתה עד ביאת המשיח, כנאמר בהפטרת חנה "ה' יחתו מריביו... ויתן עוז למלכו וירם קרן משיחו".

הרב חדקוב יצא מיד מהחדר של הרבי ונתן את הקטע הזה כדי שידפיסו את המכתב כללי מחדש עם הקטע הזה - ואחר-כך אמר שהרבי ציווה שיספיקו להעביר את ההוספה לארץ-הקודש לפני כניסת יום-כיפור. עכשיו כמובן כולם מבינים כאן.

עניין מיוחד היה בתפילת מנחה עריוכ"פ: הרבי לא אמר "על חטא" וכשסיים ועשה "עושה שלום", כל הקהל, כולל הש"ץ, עוד היו באמצע שמו"ע.

היום בבוקר, כשהרבי נכנס לבית-הכנסת לתפילת שחרית של יוכ"פ והגיע למקומו, ראינו את המזכיר הרב בנימין קליין ניגש לרבי ואומר לו משהו. מאוחר יותר סיפרו שהוא אמר לרבי שבארץ פרצה מלחמה והתגובה של הרבי היתה שתי מילים: "איך ווייס" [=אני יודע]. שמעתי שבשעת ההפסקה בין מוסף למנחה, הרבי קרא לרב חדקוב לחדרו הקדוש ושאל אותו האם הספיקו להעביר את הקטע של ההוספה למכתב כללי לארץ לפני כניסת היום הקדוש.

עוד דבר מיוחד היה היום בהנהגתו הק': כמעט כל היום, במשך כל התפילה, הרבי כל הזמן אמר תהילים - בחזרת הש"ץ ובין קטע לקטע, ממש בכל הזדמנות. הרבי כל הזמן החזיק בידו את התהילים. לא זוכרים אף פעם אחרת שראינו הנהגה כזאת אצל הרבי.

במשך תפילת שחרית ומוסף חלק מהקהל כבר ידע על המלחמה וחלק מהקהל בבית-הכנסת כנראה לא ידע עד הערב. לי עצמי זה נודע רק בשעת ההפסקה שבין מוסף למנחה, כשנדחפתי כדי למצוא מקום טוב לעמוד בו בעת ה"מארש". פתאום התחילו הדברים של הרבי לצלצל באוזניים - "מפי עוללים ויונקים... להשבית אויב ומתנקם"... פתאום הכל נהיה מובן וברור באופן מבהיל. כל בשרי נעשה חידודין-חידודין.

בכל אופן, היה שוה להידחף היום ל"מארש" נפוליון. ב"אבינו מלכנו" שלפני ה"מארש", היה המחזה המזעזע הראשון. כולם גמרו כבר את ה"אבינו מלכנו", נהיה שקט וחיכו שהחזן יתחיל "שמע ישראל" ו"ברוך שם", אבל פתאום נשמעו בקול בכיות חזקות של הרבי. ממש כל גופו שהיה מנוסה בטלית התנענע מצד לצד מהבכיות כאילו אינו יכול להירגע.

כשהתחילו לשיר את המארש היתה שוב הנהגה לא רגילה - זו היתה השנה הראשונה שהרבי נשאר במקומו בעת המארש. תמיד הוא עולה על כסא, אבל הפעם הרבי נשאר לעמוד במקומו בעת מארש נפוליון. עוד דבר שעד אז אף פעם לא היה - כל משך המארש היו פניו הק' של הרבי מכוסות. מצד אחד, הרבי עודד בידו הרבה ומצד שני, ראו שהוא ממשיך לבכות כל הזמן.

גם המארש עצמו לקח הרבה מאוד זמן וראו בחוש שהרבי רצה לפעול בשמים ניצחון... התנועות בידיו הקדושות בשיא המרץ עם נענועי כל גופו הקדוש היו באופן שהותיקים אומרים שמעולם לא נראה כמוהו. ראו במוחש שב'מארש הניצחון' הרבי פועל להמשיך את הניצחון בפועל למטה מעשרה טפחים. רק אחרי דקות ארוכות הרבי הסתובב לקהל, גילה את פניו הקדושות והיה אפשר לראות תנועה של שמחה וניצחון.

חידוש ישוב חב"ד בצפת

הערב דיברו כאן, על ענין נוסף שהוא פלא נפלא. לפני חודשיים קרא הרבי לחדרו לאברך הכולל הרב לייבל קפלן, והודיע לו שהוא מטיל עליו משימה דחופה - לנסוע עם משפחתו לארץ-הקודש ולהקים יישוב יהודי-חסידי בצפון הארץ, בצפת. הדחיפות היתה כל-כך גדולה עד שהרבי אמר שישפצו מיד את בית-הכנסת החרב "צמח-צדק" בצפת, ושאת הסליחות הראשונות יגידו שם. כעת כולם מדברים אם יש קשר בין העניין השמיימי הזה לבין המלחמה שפרצה היום בצפון הארץ.

בקיצור, כולם מדברים כאן שעכשיו מתחילים להבין את ההנהגות המופלאות במשך הקיץ ואת העניין שלפתע פתאום בלי שום סיבה נראית לעין הרבי דיבר כל-כך הרבה כל הקיץ על "להשבית אויב ומתנקם".

יום ראשון, "בשם השם", י"א תשרי ה'תשל"ד.

היום נסע כ"ק אד"ש לאוהל. אומרים שאף פעם לא נסע למחרת יוהכ"פ, וזה בוודאי קשור למלחמה באה"ק.

יהיו נצחונות גדולים

לפני שהרבי נסע לאוהל, התקיימה הלוויה ליד 770 וכשהרבי חזר מהלוויה עמד שם ר' גרשון-בער יעקובסון, העורך של העיתון "אלגעמיינער זשורנאל", והרבי קרא לו ואמר לו בערך את הדברים הבאים:

"תכתוב שלא ידאגו. יהיו ניסים וניצחונות גדולים עוד יותר מאשר במלחמת ששת הימים. רק צריך לדאוג שלא יתעכבו ולא יתמהמהו. צריך לתת לאנשי הצבא לעשות מה שהם מבינים. הפוליטיקאים מפריעים ומעכבים בשעה שאין מה לחכות. צריך לדאוג שהיהודים לא יתנו שירמו אותם, וימירו את הניצחון בתמורה חסרת ערך ו'נזיד עדשים'. ושהממשלה בישראל לא תיכנע ללחץ המעצמות והאו"ם, וצריך לכבוש מה שיותר שטחים גם במצרים וגם בסוריה מה שיותר מהר וכל רגע שמתמהמהים מחמיצים הזדמנות גדולה וזה עולה בקרבנות קשים".

ניבא ולא ידע מה ניבא

יום שלישי, י"ג תשרי ה'תשל"ד.

היום הודיעו מהמזכירות כבר בצהריים שתהיה התוועדות בלילה. (לא כרגיל שהתוועדות פתאומית נודעת רק כשהרבי חוזר מהאוהל והסימן בדרך כלל הוא כשנכנס עם ה'זיידענע' (מעיל משי) למנחה. הידיעה התקבלה בהפתעה גדולה, כי עד היום אף פעם לא היתה התוועדות בי"ג תשרי (למרות שזהו יום ההילולא של אדמו"ר מהר"ש). כולם הבינו שכנראה זה קשור למלחמה וכולם ציפו כמובן בדריכות להתוועדות.

הרבי פתח את ההתוועדות בקול בוכים במילים: "לכאורה, נשאלת השאלה כשיש מקום שבו יהודים נלחמים, איך אפשר בכלל לעשות התוועדות? (במילים אלו הרבי ממש בכה - ואז הרבי המשיך:) אבל ידוע בנוגע לבעל ההילולא שאמר: לא כמו שהעולם אומר שהסדר הוא שתחילה מנסים מלמטה וכשאי-אפשר מלמטה הולכים מלמעלה, אלא-מלכתחילה אריבער... והדרך לסייע בימים אלו היא ע"י שמחה, באופן של 'מלכתחילה אריבער'".

הרבי אמר מאמר חסידות (ד"ה "ולקחתם לכם ביום הראשון") ואחרי המאמר אמר דברים מדהימים ומפליאים:

"בפירוש רש"י על התורה - שהוא לכל יהודי ואפילו לבן חמש למקרא, מובא העניין של "ניבא ולא ידע מה ניבא". זאת אומרת שיש עניינים שעושים ובעת מעשה "אינו יודע" מה היא מטרת העניין, ואחר-כך, לאחר זמן, תופסים שזה היה דבר בעתו.

"במשך כל הקיץ דיברנו על "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם" וקישרנו זאת עם המאמר של כ"ק מו"ח אדמו"ר - משנת תרפ"ז.

"מה דחף אותי פתאום לעסוק בעניין שדובר בשנת תרפ"ז? אני עצמי לא ידעתי למה! כל השנים היו חוזרים על המאמר הזה מזמן לזמן אבל ללא שטורעם, ומדוע לפתע נזעקתי? - אבל היה נראה שכעת זקוקים ל"להשבית אויב ומתנקם"...

"על-דרך-זה בנוגע לכמה וכמה עניינים שדובר בהם בקיץ, כמו עניין הצדקה, שעל זה אומרים "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

אחר-כך הרבי הוסיף שגם ההחלטה לערוך סיום על מסכת "חלה" בו' תשרי, היתה בבחינת "ניבא ולא ידע מה ניבא", והוסיף:

"אע"פ שנאמרו כמה טעמים שמתאים לערוך את הסיום על מסכת חלה - הרי יש בכך דבר פלא, שסיום המסכת שייך לעניינים שמתרחשים בימים אלו - "הקונה בסוריה כקונה בפרוור שבירושלים, והיום לא צריך לפרש בזה שום פירושים וכל אחד מבין את כוונת המשנה".

מיד אחר כך הרבי המשיך בדברים נוראים: "מה שנחוץ להבהיר הוא ביאור למה עשה הוי' כזאת, שכל העניין יתחדש פתאום? והביאור בזה בפשטות: כיוון שהיו כאלה שיצרם אנסם, ובשעה שהקב"ה נתן במתנה את השטחים וכו', הרי מפני שיצרם אנסם התחילו מיד להתמקח שרוצים להחזיר זאת, את זה רוצים להחזיר לגמרי ומזה רוצים להחזיר שלושה רבעים וכו' ומצאו לכך כמה וכמה הסברים, ועל כן כדי להוריד הקיטרוג, הרי בשעה, שעשרה מישראל - עדה ובפרהסיא - מתאספים יחד ואומרים שמעיקרא דדינא לא היה שום מקום להחזיר, וכפי שרש"י מתחיל בפירושו על התורה ש"ברצונו נתנה להם", ואחר-כך "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" - כיוון שהקב"ה ברצונו נתנה – כן יקום!...

"ובפרט שבוודאי עכשיו הם עצמם. תפסו איך היה נראה המצב בימים אלו ר"ל, אילו ח"ו היו מחזירים אפילו חצי קילומטר. ובוודאי שכעת הם רואים את הטעות הגדולה ושזה לא היה הדברים שלהם אלא רק יצרם הוא שאנסם.

"וכאשר יהודים מכריזים את הנ"ל, ושכל הדיבורים והתכניות היו רק בגלל "יצרם אנסם", ובפרט במקום קדוש, בוודאי כן יקום, וכל הנאספים יענו אמן... וזה יפעול בהם ובעולם... וכן יקום, לעד ולעולמי עולמים; עד ביאת משיח צדקנו".

כמובן שכל הקהל ענו "אמן" בקול הכי חזק ועצום ובהתרגשות הכי גדולה. והנה, מיד אחר כך הרבי דיבר דברים מזעזעים על הגזירה של "מיהו יהודי" ושוב אמר שכל הקהל יפסוק ויכריז בקול "אמן" שכל הגזירה האיומה וזה שלא תיקנו עדיין את זה - זה לא בכוונה ח"ו אלא רק בגלל ש"יצרם אנסם", וזה יוריד הקיטרוג - ושוב כל הקהל הכריז בקול גדול ועצום "אמן".

גם בהמשך ההתוועדות היה נראה בחוש איך שהרבי פועל להסיר את כל הקטרוגים. הרבי דיבר בהתרגשות גדולה על כך שכל החיילים הנמצאים כעת בחזית הם צדיקים גמורים כי מלבד מה שמוסרים נפשם - הרי ביום-הכיפורים "עיצומו של יום" מכפר על כל העבירות שבתורה. והרבי המשיך שאפילו לדעת רבנן שזה צריך להיות יחד עם תשובה - הרי הפסק-דין הוא שאם הרהר תשובה - נעשה צדיק גמור, וביום הכיפורים הרי אפילו קל שבקלים מתעורר בתשובה. וכך המשיך הרבי לדבר בהתרגשות וראו במוחש איך שהוא פועל בכל כוחותיו ללמד זכות ולפעול ישועות ונפלאות.

"ומלאה הארץ פארבריינגענישן"

מוצאי שבת חול המועד סוכות, אור לח"י תשרי תשל"ד.

אנחנו עכשיו אחרי שלושה ימים ולילות של 'עבודת השמחה' שלא מעלמא דין. השטורעם הגדול התחיל בהתוועדות הפתאומית מאוד של יום חמישי בלילה, ליל ב' דחג הסוכות.

ההודעה על ההתוועדות היתה מיוחדת וזכיתי לעמוד קרוב ולשמוע במו אוזניי. כשכ"ק אד"ש יצא מתפילת מנחה של יום א' דחג הסוכות, הוא פנה לרב חדקוב – שעמד ליד ארון הקודש. עמדתי בסמוך ממש לרב חדקוב ושמעתי כל מילה מה שהרבי אמר לו, בזה הלשון: "ניין אזייגער מעריב, און דערנאך וועט זיין א פארבריינגען" [=בשעה 9 תפילת ערבית ואח"כ תהיה התוועדות]. אנחנו שעמדנו בסמיכות כמובן לא יכולנו להתאפק ומיד פרסמנו זאת לכולם עוד לפני שהרב חדקוב הספיק להודיע רשמית. ואין צורך לומר גודל ההפתעה וההתרגשות.

הפלא היה גדול מאוד כי כידוע, זה שנים אחדות שהרבי אינו מתוועד בסוכה ולכן אין בכלל שום התוועדות בחג הסוכות. ולעולמים לא היה התוועדות לאחרי תפילת מעריב של חג, במקום שילכו כרגיל הביתה לסעודת החג וכו' וכו'.

גם הכניסה עצמה היתה באופן בלתי-רגיל כלל. תמיד הרבי נכנס כשסידורו בידו, ולא יכולנו לדמיין את הכניסה של הרבי בלי הסידור, אך מכיון שההתוועדות היתה בבית-הכנסת, אי-אפשר היה לומר 'לחיים', והרי הסידור הוא בשביל הברכה אחרונה, לכן נכנס הפעם בלי סידור.

הרבי נכנס להתוועדות ואמר מאמר דא"ח - המשך למאמר של י"ג תשרי. במאמר הרבי דיבר על "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך". הרבי הסביר את מעלתם של ישראל שביכלתם לקדש את שמו של הקב"ה והדגיש שקידוש השם נפעל דווקא בכוח השמחה... היה ברור שהרבי כאילו אומר שקידוש השם זה ענין הכי נפלא, אבל אפשר לפעול ע"י שמחה.

הרבי אמר שהוא רוצה שמהיום עד שמחת-תורה לא יפסיקו להתוועד מתוך שמחה. הרבי התבטא: "שיתוועדו הלילה, מחר בבוקר, מחר בלילה, מחרתיים בבוקר, מחרתיים בלילה, ביום ראשון בבוקר, ביום ראשון בלילה, ביום שני בבוקר ובלילה", וכך המשיך ופירט עד שמחת תורה. והוא סיים את השיחה "עד שיהיה ומלאה הארץ פארבריינגענישן את הוי' כמים לים מכסים".

סגנון השיחות היה שלא כרגיל והדיבורים היו כולם בביטויים מיוחדים במינם. למשל, הרבי התבטא שיש כאלו שבמקומם הקבוע הם משפיעים, אבל בבואם לכאן הם פתאום מגלים עניוות... הרבי דרש מהם להתוועד ואמר שגם מי שיודע רק אל"ף צריך להעביר את מה שהוא יודע, ואמר "שלא להיות שי"ן עם שלוש נקודות, ולא שלוש שי"ן - שפלות של שקר"...

בסוף אחרי שחזר שוב על ההוראה לעשות התוועדויות בלי הפסק, הוסיף הרבי: "אבל זה צריך להיות עם הגבולות של זמן שמחתנו" (אגב, אחרי ההתוועדות, כשר' יואל עשה קצת חזרה, היה דיון בינו ובין המשפיע ר' מענדל פוטערפאס מה הפשט בדברי הרבי שההתוועדויות יהיו עם "ההגבלות של זמן שמחתנו"...).

גם סיום ההתוועדות היה מיוחד – הרבי התחיל בעצמו את השיר "הושיעה את עמך", ובמשך שעה ארוכה עודד את השיר בכל כוחו ואז לפתע נעמד מלוא קומתו ורקד על מקומו, ועודד את השירה ממש באופן בלתי רגיל כלל, והיה נראה במוחש ממש איך הרבי בכל כוחותיו הק' 'ממשיך' את העניין כפשוטו שיהיה "הושיעה את עמך". וכך יצא הרבי מבית-הכנסת, תוך כדי שירה ושמחה רבה, מבלי שחזר והתיישב על מקומו, שהרי לא טעם כלום ולא היתה ברכה אחרונה, כך שהשירה כאילו לא נפסקה, וכל הקהל הגדול המשיך שעה ארוכה בריקוד "הושיעה את עמך" בהרגשה ברורה שעי"ז פועלים שיהיה באמת "הושיעה את עמך".

היום שמעתי סיפור פרטי שהיה בערב סוכות: לא' מהאורחים מאה"ק התקשרו מהבית בבהלה והודיעו שאביו לקה בהתקף לב חמור והמצב קריטי. מיד הכניס פתק דחוף לרבי וכעבור שעה קלה יצאה התשובה: "אזכיר על הציון ויבשר טוב". הלה, שאינו נחשב ליהודי פיקח - בלשון המעטה - הכניס מיד פתק דחוף לרבי, מכיוון שהרבי יסע לאוהל רק בעוד יותר משבוע, וכאן הרי המצב קריטי ואי-אפשר לחכות עד שהרבי יזכיר על הציון. תוך כמה דקות יצאה התשובה מהרבי: "מאז - כבר הזכרתיו כמ"פ על הציון. באם רוצה - יסע בעצמו לציון. ויבשר טוב".

"הרבי פועל ענינים רוחניים על ידי השמחה"

כפי הוראת הרבי התקיימו התוועדויות חסידיות גם באותו לילה וגם למחרת וכן בלילה, בליל שבת וכו' ובכלל נמצאים כל הזמן, בימים ובלילות, בהתוועדות אחת גדולה. בהתוועדות חסידים שהתקיימה בליל שבת חול המועד, דיבר באריכות הרה"ח ר' שמואל דוד שיחי' רייטשיק איך שהרבי פועל ענינים שמימיים ומופלאים, על ידי קו השמחה שלו, ועלינו מוטל לעשות הכל כדי לזכות להיות כלים ואמצעים שבאמצעותם הרבי עושה את העבודה המופלאה שלו, שנהיה דומים לידיים ורגליים שעושות את רצונו של הראש...

ביום השבת היתה שוב הפתעה עצומה: התוועדות! שוב בבית הכנסת ושוב "על יבש". עצם ההתוועדות היתה חידוש כי, כאמור, בשנים האחרונות אין התוועדות בכל חג הסוכות. בדרך כלל, בשבתות, יודעים על ההתוועדות כשהגבאי מכריז ההכרזות שלו, ואם הרבי יוצא לפני שמכריז על זמן תפילת מנחה סימן שיש התוועדות, ואם מחכה לשמוע ההכרזה על מנחה, סימן שאין התוועדות. הפעם הרבי לא נשאר אבל לא הבינו מה יהיה, ואחרי שתי דקות יצא הרב גרונר והכריז שתהיה התוועדות באחת וחצי בבית הכנסת, בלי "לחיים".

היו הרבה דיבורים שמימיים בהתוועדות, ואביא בקצרה :

הרבי דיבר שוב על סיום מסכת חלה "הקונה בסוריא כקונה בפרוור שבירושלים" והדגיש שהמשנה אומרת "בפרוור שבירושלים" ולא "בארץ ישראל", והרבי הסביר את זה עם מאמר חז"ל "עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק". ואז הרבי אמר שעל-פי מה שנאמר באגרת הקודש שבתניא, שע"י בירור ההלכה "מן הגמרא ופוסקים ראשונים ואחרונים" נפעל "בשמים ממעל" "ענין פלא גדול מזה מאוד", וכיון שבירור הלכה פועל בעליונים ב"צבא מרום במרום", במילא זה יפעל גם למטה שיהיה "עתידה ירושלים להיות מגעת עד דמשק".

בהמשך הרבי דיבר בתקיפות גדולה שצריך לכבוש את דמשק. הרבי אמר שענין הטעימה ממאכלי שבת בערב שבת מקורו בפנימיות התורה (כתבי האריז"ל) אבל הוא מובא להלכה (במגן אברהם ובשולחן ערוך אדה"ז), וכך לגבי "טעימה" מימות המשיח לפני ביאת המשיח, הן בנוגע ללימוד פנימיות התורה שהיא טעימה מתורתו של משיח והן בנוגע להנהגת העולם בפועל.

לכן, דברי חז"ל ש"לעתיד לבוא ירושלים תגיע עד דמשק" צריכים להתקיים בפועל, כ"טעימה", כבר עכשיו.

והרבי הכריז כי ע"י שיפסקו בבי"ד של מטה שצריך לכבוש את דמשק, כך יפסקו גם בבי"ד של מעלה, ושכל הקהל יענה אמן. הרבי גם התייחס לטענה של 'חכם אחד' שעל יום כיפור עצמו אין יום הכיפורים מכפר והרבי הדגיש שאדרבה, היה חיוב ומצווה לצאת למלחמה להגן וכו' ובפרט שכל המלחמה התחילה בשעה שעיצומו של יום מכפר, וזה בוודאי גורם שכל הלוחמים יהיו צדיקים גמורים וכו'.

ועוד עניין ששכחתי לכתוב מקודם: כמה מזקני ורבני אנ"ש ניגשו לרבי עם פ"נ כללי בקשר למצב באה"ק, וכ"ק אד"ש היה מאוד לא שבע רצון ואמר להם בערך בזה"ל: "איך בין איצטער בקו השמחה פארוואס זיינט איר מיר מבלבל? ובכל אופן כיוון שכבר ניגשו שיעשו מנין ויסעו עם הפ"נ הזה לאהל אך הוא אינו מוכן לקבל.

"הפכנו את ה'מרסלייז' לניצחון של קדושה"

יום ראשון כ"ה תשרי תשל"ד.

להלן אכתוב בקצרה על אירועי שמע"צ, שמח"ת ושבת בראשית, שהתרחשו בהם כמה דברים גדולים ומיוחדים.

בליל שמיני עצרת, לפני תחילת ההקפה הרביעית, הרבי ניגש לקצה הבימה עם הסידור, ואמר את כל הקטע של "קול ה' שובר ארזים", במנגינה ידועה שיהודים אומרים על המילים "האדרת והאמונה צווועמען צווועמען" וכל הקהל עונים אחריו. וכשהגיע למילים האחרונות "נעימות בימינך נצח" ממש 'שאג' את המלים בקול גדול. (ושמעתי שלמחרת בלילה, בהקפות ליל שמחת-תורה, כשניגשו לשוחח עם הרבי מהקונסוליה הישראלית הרבי אמר לקונסול בין כל הדברים: "מיר האבן שויין געפויעלט זאל זיין נעימות בימינך נצח" [=כבר פעלנו שיהיה נעימות בימינך נצח]!).

בליל שמחת תורה, בעת ההקפה הרביעית, הרבי שוב ניגש לקצה הבימה והתחיל פתאום, להפתעת כולנו, לשיר "האדרת והאמונה" במנגינה לא מוכרת לנו כלל. רק האורחים מצרפת - שהשנה היתה קבוצה גדולה שלהם - הצטרפו לשיר. אחר-כך התברר לכולנו שזוהי המנגינה של ה'מרסלייז' הצרפתי. כשנודע לנו שזה ההמנון הלאומי של צרפת, היתה התרגשות מאוד גדולה וכולם רקדו אחר כך את הניגון הזה כל הלילה, ב-770 וברחובות. אין לשער המחזה וכו'.

אתמול בלילה, בהתוועדות השניה של שבת בראשית (שהיתה כהמשך לשמח"ת), הרבי דיבר על הניגון הזה ואמר במפורש שזה ניגון של ניצחון, וכמו שאדמו"ר הזקן הפך את המארש של נפוליון לניצחון של קדושה - הרי כעת בני ישראל זקוקים במיוחד לניצחון ולכן הפכנו את ה'מרסלייז' לניצחון של קדושה. אחר-כך הרבי הורה להרב שמואל אזימוב לקבץ לידו את כל האורחים מצרפת ואמר שיחה קצרה בצרפתית.

ועוד הנהגה מיוחדת שהרבי הסביר בהתוועדות זו: ביום שישי, שמחת תורה, לאחר ההתוועדות ולאחר סיום תפילת קבלת-שבת וערבית, הנה כשיצא הרבי מבית-הכנסת התחיל לנגן את "ושמחת" אך לא בניגון הרגיל של "ושמחת" אלא בניגון של "ופרצת". והיו בוודאי כמה 'חלשי אמונה' שסברו כי היתה זו טעות של פליטת-פה או פליטת-הניגון..

והנה, בהתוועדות אתמול של שבת-בראשית דיבר הרבי שיחה ארוכה וביאר את החלפת הניגון, אשר מצד אחד אף שזה כבר היה לאחר תפילת ערבית של מוצאי שמחת-תורה, הרי מכיוון שזה בהמשך אחד עם שבת שייך עדיין העניין של "ושמחת" , אך לאידך מכיוון שזה כבר סוף סוף מוצאי שמחת-תורה, וכבר מתחיל העניין של "ויעקב הלך לדרכו", זה שייך יותר לעניין של "ופרצת", "וכדי לקשר שני העניינים", אמר הרבי, "שרנו המילים של 'ושמחת' בניגון של 'ופרצת'"...

וכעת אכתוב ענין נוסף הקשור למלחמה. בהתוועדות ליל שמח"ת אצל הרבי, נכחה קבוצה של דיפלומטים ישראלים. בעת ה"הקפות", כשהגבאים עסקו במכירת פסוקי "אתה הראת", האורחים הישראלים עמדו קרוב לרבי, על הבימה, והרבי דיבר אליהם ישירות, פנים אל פנים. בראש משלחת האורחים היו שלמה לוין מהקונסוליה ואריה מורגנשטרן ממשרד הביטחון. גם מי שעמד רחוק מהבימה יכל לראות שהרבי מדבר אתם בלהט. היה נראה שהם ניסו להתווכח אבל הרבי עמד על שלו בתוקף.

אחר כך נודע שהרבי אמר להם - "מדוע לא כובשים את דמשק? צריך לשחרר את היהודים ואת החיילים השבויים. דווקא כיבוש דמשק יביא לשלום. אין שום ספק שרוסיה לא תתערב לטובת סוריה ולא צריך לציית לכל מילה שבאה מאמריקה. בעומק הלב, גם אמריקה מעוניינת שישראל תתנהג כפי שראוי למדינה עצמאית ולא תקשיב לכל דבר שבא מוושינגטון".

"תיפול עליהם אימתה ופחד"

מוצאי ש"ק פרשת נח תשל"ד. בהתוועדות שהתקיימה היום, הרבי עמד על הניסים הגדולים שקרו במלחמת יום כיפור. בין הדברים אמר שנס גדול קרה ב-17-18 הימים האחרונים: 'בירושלים העתיקה יושבים שבעים אלף ערבים ומחבלים ויש להם קשר ע"י הרדיו עם המדינות השכנות וירושלים היתה בסכנה עצומה... וקרה נס למעלה מהטבע שהתקיים "תפול עליהם אימתה ופחד" ונפל פחד היהודים עליהם'.

בהמשך השיחה הרבי הדגיש את הכאב הגדול על כך ששוב מתחשבים בפוליטיקה במקום בשיקולי הבטחון. תוך כדי הדיבור על הנס של ירושלים, הרבי חזר ושלל בתוקף גדול כל רעיון של מסירת שטחים, וגם ביחס לנס שהסורים נעצרו מעצמם ולא המשיכו להתקדם לתוך הארץ ח"ו. הרבי אמר: היה אפשר לכבוש את דמשק ביום אחד. הרי הסורים ברחו ולא היה צבא שעמד נגדנו. אם היו כובשים את דמשק, סוריה היתה מסכימה מיד להסכם שלום. וזו אותה טעות שעשו בששת הימים, שנעצרו עשרה ק"מ לפני התעלה ולא התקדמו יותר...".