תשרי תשמ"ג - יומן מ"כפר חב"ד"

מתוך Yomanim

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שוב חלפה ועברה לה שנה. שוב אנו עומדים בתפילה לפני רבון העולמים ומבקשים כתיבה וחתימה טובה לשנה החדשה. ושוב אנו כאן בחודש תשרי יחד עם הרבי שליט"א. כבכל שנה נוהרים שוב ל-"770" המוני יהודים מכל קצוי תבל. זוהי הדמנות לחסיד מא"י לפגוש את חבירו העוסק בעבודת הקוש באוסטרליה, סטודנט מצרפת לראות שוב את ידידו מקליפרוניה וכך על כל צעד ושעל רואים חסידים מתנשקים זה עם זה ומברכים איש את רעהו ב"שלום עליכם" לבבי השמחה מה"פנים חדשות", כמובן, מלאה, גם האורחים ה"קבועים" הגיעו כולם. אפי' הרבנים החשובים והמשכילים הקשישים במקומות עבודתם בקודש. כשהגיע ר' זושא וילמיבוסקי ה"פרטיזן" רמז לו הרבי עם הגיעו לפתוח בשיר "שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו", מאז מלווה שיר זה את כניסתוד ויציאתו של הרבי שליט"א לתפילות, להתוועדויות וכו'. ואיך אפשר שלא להזכיר את ר' לוי יצחק פריידין "צלם החצר" אשר הפעם הפתיע את כולם בהביאו עמו בנוסף למסרטתו ולמצלמותיו גם זקן עבות... חלק גדול מהאורחים הגיעו לפני שבת נצבים-וילך "שבת סליחות", אולם גם בימי ה"סליחות" וגם בעשרת ימי תשובה עדיין המשיך הקהל לזרום, המסדרונות ב-"770" מלאים במזוודותיהם של האורחים, הנוהגים להגיע ראשית כל לבית חיינו ורק לאחר מכן לפנות לאכסנייתם, בתפילות ובהזדמנויות האחרות שבהם מופיע הרבי שליט"א נתן לראות את האורחים הטריים כשעיניהם לטושות אל הרבי ובולעות ברעבתנות כל תנועה מתנועותיו. ואחר כך אותו ברק בעיניים, אותה שמחה על שזכו לראות את פני הקודש. ההתרגשות והשמחה הראשונית הזו מועברת מאליה גם אל הוויתקים כי גם הם מרגישים מחדש את האושר הגדול על זכותם להמצא בדלת אמותיו של נשיא הדור.

כך נפתח חודש תשרי תשמ"ג

תוכן עניינים

*

כאן ב"770" מסתובב הכל סביב הרבי שליט"א. הוא המרכז שאליו נשואות כל העינים ואליו כרויות כל האזנים כאילו ה"מרומטר" שממנו יודעים הכל "מה הענינים". לשם כך לא צריכים להיות חכם גדול או ידען גדול. כל מי שהגיע ל"770" בחודש אלול, גם אם זו לו הפעם הראשונה בחייו וראה פעם אחת בלבד את פניו של הרבי שליט"א – חש מיד את גדלות הימים הללו. בהשראתו של הרבי נסוכה אותה רצינות מיוחדת על פני כל, וגם הקירות כאילו מקרינים מהם את חשיבותם וגורליותם של הימים הללו. תחושה עמוקה ובעלת משמעות כה רבה כפי שחשים כאן – אין בשום מקום אחר. אמנם חודש אלול מביא בכנפיו את הרהורי התשובה לכל יהודי באשר הוא, אולם רק כאן, במחיצת ה"נשמה כללית", ניתן לחוש את מלוא המשמעות של הימים הללו ימים שבהם "המלך נמצא בשדה". אח"כ כשמגיעים ימי הסליחות מתגברת ומתעצמת אותה תחושה. הרבי שליט"א נראה רציני ביותר, פניו הקדושות כאילו מביעות את גודל האחריות ש נשיאת העם כולו על הכתפיים, אולם יחד עם זאת מקרינות הפנים הללו בטחון עצום וחיוניות פנימית המהפכה כמעין נובע. מן תערובת בלתי נתנת להגדרה של מרירות עצומה יחד עם קו של שמחה ושל חיוניות שופעת. את כל זאת רואים מיד כל הבאים בשערי "770" ומיד, כאילו במטה קסם, נסחים גם הם באוירה הקדושה ומקדישים את עצמם לתורה לתפילה ולתשובה. חולפים להם ימי הסליחות. יום יום אומרים את הסליחות עם הרבי שליט"א, כשקהל ההמונים מכתר אותו מסביב. בתפילות מנחה ומעריב נדחסים כולם בביהכנ"ס הקטן, ושוב, המצאותו של הרבי בחדר עושה מיד את השפעתה.

*

והנה מגיע הלילה האחרון של השנה ליל ערב ר"ה, וביהכנ"ס הגדול נמלא אדם לקראת התועדות כ"ק אדמו"ר שליט"א. הסיבה ה"רשמית" להתוועדות היא היותו של יום ערב ר"ה יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר הצ"צ (בשנת תקמ"ט) אולם למעשה להתוועדות הזו אופי מיוחד בהיותה התוועדות החותמת בעצם את השנה שחלפה. בשעה היעודה נכנס הרבי שליט"א לאולם ופותח בשיחה בדבר "ברוכים הבאים בשם ה'". השיחה היא בבחינת "קבלת פנים" לאורחים שהגיעו לכאן מכל קצוות תבל והרבי כולל בברכה גם את אלו שבמקומות מושבם מטריחים את עצמם בשעה זו ובאים לשמוע את הדברים המדוברים בהתוועדות באמצעות המכשירים השונים, אשר נתגלו בדורנו שהקב"ה "לא בראו אלא לכבודו". בשיחה השניה מתחיל רבי לדבר לפתע על כך ששרים משום מה את הניגון "שיבנה ביהמ"ק" רק בסוף התוועדות בעוד שזהו הדבר העיקרי והחשוב ביותר... בין הדברים מכריז הרבי על שנת תשמ"ג כשנת "תהיה שנת גאולת משיח" ומסביר שזו התוספת על שנת תשמ"ב ביאת משיח – אשר כאן הוא גם מתגלה וגואל. בתוך ההתוועדות מראה הרבי כמה פעמים בתנועות ראש עזות, להגביר את השירה ובאחד מרגעי השיא כשקהל ההמונים שואג את מילות השיר "שיבנה בית המקדש", פונה לפתע הרבי לאחוריו ומסמן לצעיר צרפתי, שהתקרב לפני כמה שנים ליהדות ולחסידות, לדחוק 2 אצבעות לפיו ו... לשרוק! כהרף עין קורעות שריקות עזות את חלל ביהכנ"ס, אולם האוירה היא נשגבה ביותר. ההתוועדות מסתיימת בחלוקת דולרים ל"טנקניסטים" ובאמצעותם לקהל כולו – שטר של דולר לכל אחד מהנוכחים, ובשירה אדירה של "כי בשמחה תצאו" יוצא הרבי שליט"א מההתוועדות. עמוסים ב"מטען כבד" של שיחות, מאמר, דברי התעוררות ובשמחה ובטחון, מתפזרים האנשים לבתיהם ומתכוננין ליום העמוס המצפה להם כעבור כמה שעות. בבוקר לאחר סליחות מתכוננים לתפילה בהשתתפות הרבי שליט"א (זו אחת מהתפילות השחרית הבדדות בימי החול שהרבי מתפלל יחד עם הציבור). בשעה היעודה נכנס הרבי עטוף בטלית ועטור בתפילין ותפילת השחרית האחרונה של השנה מתחילה. לאחר התפילה עומד הרבי שליט"א בפתח חדרו ומקבל פ"נ מידי אלה שלאמסרו אותו עדיין בשלשת הימים הקודמים, משום כך הקהל הוא מצומצם יחסית ובתוך זמן קצר מסתיים התור. עתה נגשים כמה מזקני החסידים אל הרבי שליט"א ומוסרים לו את ה"פ"נ הכללי" עבור הרבי וביתו שליט"א, אנ"ש וכל בית ישראל. הרבי קורא את הפ"נ ומשיב בברכה מיוחדת, ברכה קצרה אך תמציתית, שאותה שומע הקהל כולו באמצעת הרמקול. הכל ממהרים עכשיו. אנשים רצים ל"אהל" של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע. הצעירים ממהרים שבעתיים שכן הם עוד רוצים להספיק לצאת למבצעיםד לפני הנסיעה לאהל. כך או כך אין זמן לאיש וכולםד מתרוצצים כאחוזי תזזית. הרבי שליט"א עצמו נוסע לאהל, עמוס בחבילות הפני"ם, מאוחר יותר ועתיד לחזור משם ממש לפני כניסת החג. כך עובר לו ערב ר"ה מספיקים עוד איכשהו לרוץ למקוה ולהטהר לקראת יום הדין העומד בפתח ומיד מתרכזיםד הכל ב-770 ופתוחים מיד באמירת תהלים שתמלא מעכשיו את כל הזמן ה"פנוי" עד לצאת יומו השני של החג.

*

אולם ביהכנ"ס מתמלא עד אפס מקוםד. אמנם עדיים לא הגיעו אותם מאות האורחים הנוספים שעתידים להגיע בימים הבאים, אולם מקום כבר אין. אבל, כרגיל, מסתדרים, התפילות של ר"ה במקום כזה, בהשתתפות קהל כזה והעיקר – בלווית הרבי שליט"א הם כמובן מיוחדות במינם. כאן כבר לא יעזרו תיאורים – פשוט צריכים לבוא ולהרגיש זאת. הדחוק והדחיפות מתחזקים בעיקר לפני עלייתו של הרבי שליט"א למפטיר ולקראת ההפטרה וכן לקראת סיום התפילה כשהרבי מנצח על שירת "היום תאמצנו". ביום ב' דר"ה יש כמובן סיבה טובה הרבה יותר לדוחק – התקיעות...

*

זהו זה, "החודש השביעי" כבר מאחורינו. היו אלה ימים נפלאים, עמוסים וגדושים בשפע של רוחניות עבור השנה כולה. עתה עומדיםד אנו כבר במצואי "שבת בראשית" ומתחיל כבר ה"ויעקב הלך לדרכו" – יש "לארוז" את כל המטען העשיר ברכשנו בחודש תשרי ולהתחיל לחיות באמצעותו את חיי היום-יום של השנה. בשבוע שעבר נכנסו האורחים שהגיעו לחצרות קדשנו לחודש זה – "ל"יחידות כללית" אל כ"ק אדמו"ר שליט"א וחלק נכבד מהם כבר חזר לביתו עוד לפני השבת. אחרים עומדים לחזור במשך השבוע. כך או כך, השיא כבר מאחורינו, המתח פג כבר. עתה מתחילה הירידה אל העולם. אולם לא נקדים מאוחר למוקדם, במסגרת התיאור של חודש תשרי עמדים אנו עדיין מוקדם הרבה יותר – בדיוק לפני ההפטרה והתקיעות של ראש-השנה... לא תהיה ברירה, ניאלץ לקצר ולקצץ פה ושם, באכזריות אולי, אך נקוה שגם אותם "פירורים" שנביא למרות הכל – יוכלו להעביר מעט מהעושר והאושר שקיימים כאן אל קהל הקוראים שנשארו "שם". ובכן – להפטרה של ראש-השנה. ההפטרות של ר"ה הנקראות מפי הרבי שליט"א מעבירות צמרמורת בלב כל השומעים. הרבי קורא את ההפטרה בקול נמוך ושקט, אולם הוא נשמע כמו נהם הפורץ מעמקי-מעמקים, נהם ההולך וגובר ומתחזק, ושוב יורד ומתחיל מחדש, כמעיין המפכה גלים גלים. הקרובים יותר אל הרבי שומעים גם את רעידות הקול החנוק מבכי כבוש בפסוקים מסויימים. זמן רב, רב מאד, לאחר שמיעת הפטרה, עדיין מהדהד הדה באזני אלה שזכו לשמעה. ואחר כך התקיעות וההכנה לקראתן. בחלל בית הכנסת הענק עומדת דממץ מותד. רק איוושת מזגי האויר מפריעה את הדממה. הנה נשמע קולו של הרבי, קול זועק ומתחנן: "למנצח לבני קורח מזמור"! והקהל, כגל סוער, פורץ ועונה גם הוא אחר הרבי. הרבי בינתיים מכסה את עצמו ואת חבילות ה"פני"ם" המונחים על התיבה בטליתו וחרדה יורדת לפתע על הקהל: הנה, הרבי מתפלל כעת עבורנו, עבור כלל ישראל. לאט לאט משתתק הקהל, מסיים לומר את פרק התהילים, והרבי מזדקף, מסדר את טליתו ושוב פורץ בזעקה: "מן המיצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה"! אחר הפסוקים מסדר הרבי את השופרות והממחטות. זאת עבודה מיוחדת עפ"י קבלה, והקהל מביט ביראה, אך מבין בזה "כתרנגול ב'בני אדם'". הרבי מסיים את סידור השופרות וקורא בקול שקט, מלא רגש, אך בוטח, את הברכות, ואחר מקריב אל פיו את השופר וקול תקיעה דקה ופולחת לב מהדהד בחלל. התקיעות עוברות בקלות, ללא קשיים מיוחדים, ולאחריהם, בפסוקים "אשרי העם יודעי תרועה" מתפרק המתח הרב. לאחר התפילה מתפזר הקהל איש לביתוד, אולם גם הפעם הזמן קצר: יש למהר לשוב לתפילת מנחה ול"תשליך" ולאחר מכן לתפוס מקום להתוועדות של ר"ה.

*

התוועדות יום ב' דר"ה היא אחת ההתוועדיות הבודדות שבהן נוטלים ידיים לסעודה. בתחילתה אף מבקש הרבי להכריז שמי שעדיין לא נטל ידיו – יעשה זאת מיד. גם הרבי עצמו נוטל ידיים ובוצע אחת משתי החלות הגדולות המונחות לפניו. לאחר מכן מתחיל תור הניגונים. כנהוג בהתוועדות זו, שרים בתחילתה ניגונים מכל הנשיאים, החל מהבעש"ט וכלה בניגון "אתה בחרתנו" של הרבי שליט"א. בניגון זה האחרון מניע הרבי חזק את ראשו ומורה בכך להגביר את השירה עוד ועוד. בסיום ניגון זה אומר הרבי, שהואיל והשנה חל ר"ה בשבת, ש"וביום שמחתכם – אלו השבתות", על כן יש לשיר גם ניגון זה. הקהל העצום פורץ בשירה ושוב מעודדה הרבי ומלהיבה עוד ועוד. האוירה שחה ועם זאת רצינית. זו אחת ההזדמנויות שבהן חש כל אחד את משמעות המושג "וגילו ברעדה". שיחתו של הרבי לאחר מכן מתמקדת בעובדת היות שנה זו שנת המאה להתסלקות אדמו"ר מהר"ש (תרמ"ג – תשמ"ג). הרבי מדבר על ענינו המיוחד של אדמו"ר המהר"ש ועל אמירתו המפורסמת: "העולם נוהג לומר שכשאין אפשרות לעבור מלמטה עוברים מלמעלה, ואילו אני אומר שמלכתחילה יש ללכת מלמעלה (לכתחילה אריבער)". החל מהתוועדות זו ואילך לא תהי' כמעט הזדמנות שבה ידבר הרבי ולא יזכיר את המיוחד בשנה זו בקשר לאדמו"ר המהר"ש. רואים במוחש כי הרבי שליט"א רואה בדרכו של הרבי המהר"ש את הדרך שבה עלינו ללכת ולחיות ולכן הוא מדגישה כל כך. מאמר החסידות שאומר הרבי לאחר השיחה, הפותח במלים "אדון עולם אשר מלך", הופך לאחר ההתוועדויות לשיחת היום. הקהל מתפלפל בתוכנו וה"משכילים" מסבירים כי במאמר זה ישנם חידושים נפלאים, שאין כמותם בשום מקום אחר. כעבור כמה ימים מודפס המאמר ומחולק לקהל והכל שוקדים ללומדו. המאמר אף הוכנס אל הרבי כדי שיגיהו לצורך הדפסה רשמית. אולם למרות שהרבי "עבד" עליו קשה ומילאו בהערות ותיקונים, סירב משום מה להוציאו לדפוס כמאמר מוגה והוא נדפס כ"הנחה בלתי מוגה" (הנקודה שלאחר ה"הנחה" מציינת את העובדה שהרבי ראה את המאמר ותיקנו פה ושם לפני ההדפסה...). כשמסתיימת ההתוועדות מזמן הרי ומברכים ברכת המזון. מתפללים ערבית, הרבי מבדיל על כוס היין של ברכת המזןון ומתחילה חלוקת "כוס של ברכה". הקהל עובר בשתי שורות והרבי מוזג לכל אחד מעט יין מכוסו. אלה שקיבלו כבר אינם ממהרים ללכת לבתיהם למרות השעה המאוחרת. הקהל כולו נשאר במקום ומלווה את החלוקה בשירה ובשמחה. פנו של הרבי קורנות. מפעם לפעם מניף את ידו בעוז כאות להגברת השירה והקהל כולו רוקד בעוז על מקומו ושר בכל כוחו. פה ושם מחייך הרבי ליהודי זה או אחר, יש כאלה שאומר להם כמה מילים, לאחרים מניף ידו בעוז וכשעוברים ילדים קטנים מביט לעיתים הרבי אחריהם בחיבה. הנה ניגש אל הרבי חסיד ישיש. זהו חסיד בעל חוש נגינה והוא הביא ל-"770" את הניגון "אנא עבדא דקוב"ה". הרבי מוזג לכוסו "כוס של ברכה", מיישרי מבט לתוךד עיניו ומורה לו לשיר את הניגון "אנא עבדא". משמתמהמה הישיש, מתחיל הרבי את הניגון בעצמו והחסיד עונה אחריו. הקהל משתתק ומביט בהתרגשות במראה הנדיר. הדמה מוחלטת ורק קולו של הרבי ששר "אנא עבדא דקוב"ה" נשמע בחלל האולם. כך, כאילו מהסיפורים של פעם, עומד הרבי והחסיד ושריםד זמן מה את הניגון ואחר כך אומר הרבי: "שבמוצאי ר"ה, בצום גדלי', בעשרת ימי תשובה, ביוהכ"פ, בחג הסוכות זמן שמחתנו ובכל השנה כולה – שיהי' 'אנא עבדא דקוב"ה'!" וכשהולך לו החסיד והרבי ממשיך בחלוקה פורצת מפי כולם שירה אדערה: "אנא עבדה דקוב"ה"! החלוקה מסתיימת כעבור שעתיים מתחילתה, הרבי מברך את הברכה האחרונה ויוצא בשירה של "כי בשמחה תצאו". נסתיים שלב אחד של החודש השביעי ומתחיל השלב הבא: עשרת ימי תשובה ויוהכ"פ.

*

ערב יום הכיפורים. בבוקר השכימו כולם קום, עשו "כפרות"ד ורבים אף חזו ברבי כשהביא את תרנגול-כפרתו לשחיטה. שוב תפילת שחירית עם הרבי ואחר מתחיל סדר חלוקת ה"לעקח" (עוגת דבש). כ-3 שעות עומד הרבי בפתח חדרו ומחלק לכל עובר פרוסת "לעקאח" מלווה בברכת "לשנה טובה ומתוקה". כאן ההרגשה אינה דומה להרגשה בשעת "כוס של ברכה". כאן, קדם כל, שוררת דממה. אין "קהל צופים". אתה ניגש כמעט כבודד מול הרבי. הרבי עומד בפתח חדרו. עיניו החודרות כליות ולב מביטות לעיניך. הרבי נותן לידך אצ פרוסת ה"לעקח" וקולו המברכך בברכת שנה טובה ומתוקה נשמע מלווה בהד מיוחד בדממת החדר. זו הרגשה שקשה לשחכה. אחר-הצהריים נוהר הקהל שוב ל-"770" לתפילת מנחה. זו תפילת מנחה של ערב יוהכ"פ. אומרים על חטא והיום ה"אחת בשנה" מתחיל כבר להשרות את רוחו. מסתיימת התפילה. הרבי נשען על עמודן. ממתין שתשתרר דממה ואומר שיחה קצרה. בעבר הי' נהוג שהרבי הי' משמיע ברכה בלבד בהזדמנות זו. אולם החל מהשנה שעברה הפכה הברכה לשיחה, והשוני מתבטא הן בתוכן, הן בסגנון הדיבור והן במשך הזמן. אצל הרבי שליט"א יש תמיד הוספה משנה לשנה. "מעלין בקודש". הקהל מאזין לשיחה וכשזו מסתיימת מתחילים האנשים למהר לבתיהם כדי לסעוד את הסעודה המפסקת. התמימים, בחורי הישיבות, ממהרים שבעתיים. הם צריכים לחזור מוקדם יותר כדי לתפוס מקום לברכת הרבי המיוחדת לתמימים. ברכת אב לבניו. מגיעה שעת כניסת היום הקדוש. הכל כבר טבלו במקוה בפעם השלישית במשך היום וב"770" כבר מצטופפים התמימים. בית הכנסת "הקטן" (במקום שבו לומדים בחורי הישיבה של "770") מצטופפים כ-051 בחורים. לחדר זה נכנסים הבחורים המבוגרים והחתנים. בחדר הסמוך מצטופפים בחורים במספר דומה, הם הצעירים יותר, אך גם מבוגרים למדי. שאר מאות התמימים עומדים בחדר ומביטים אל המקום שבו עתיד לעמוד הרבי מבעד לחלונות. כ-5 דקות לפני כניסת יום הכיפורים נכנס הרבי שליט"א לאולם, הרבי לבוש בקיטל ועטוף בטליתו. פניו הקדושות רצינית עד להחריד. כשעולה הרבי על בימה קטנה ומאולתרת ומכסה את פניו בטליתו עוברת צמרמורת של התרגשות בגופות כל הנוכחים. זו השעה שבה מתגלית חיבתו היתירה הבלתי מוגבלת של הרבי לתלמידי התמימיםד, עד שהם זוכים לקבל את ברכתו, כאב המברך את בניו ביום זה. הרבי אומר את פסוקי "יברכך וגו'" וטלאחר מכן מברך את התמימים בהצלחה בלימוד התרה, נגלה וחסידות, וכך, בתוך שפע של ברכטת, מדגיש את חובתם לשמש כ"נרות להאיר" בכל מקום המצאם, "נרות" המאירים את העולם כולו.

*

ביום הקדוש ב-"770" מרגישים כולם ממש כמלאכי השרת. מושגי הזמן כאילו נעלמיםד, בקושי זוכר מישהו שזה שעות ארוכות שנמצאים בצום. התפילות וכל השאר במחצית הרבי מעלים את כולם כאילו לעולם אחר, ומתחילים לקבל מושגמה הרגיש יהודי ביום-הכיפורים בבית-המקדש. המתח הולך וגובר ככל שמתקרבת תפילת נעילה, התפילה שבה "נעול" כל יהודי עם הקב"ה בעצמו – "ישראל ומלכא בלחודוהי" – מבלי שיתנן שם מקום לכל מציאות זולתם. ברגשי קודש שאין לתארם עוברת התפילה, וכשבסופה, לאחרי שירת "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה", זועקים הכל "שמע ישראל" "ברוך שם" ו"ה' הוא האלוקים" מהדהדים הקירות וקירות הלב יחד עמם. ואז משתתרת דממה. מוחלטת. הכל עומדים דומם על מקומותיהם ועיניהם נעוצות ברבי שליט"א. עוברת שניה ועוד שניה, והנה, הרבי מרים את ידו ומורידה בעוז על עמודו, והקהל פורץ בשירה אדירה, שירת הניצחון המכונה "מארש נפוליון". בתוקף ובבטחון מוחלט שתפילותינו נתקבלו ברצון לפני ה', שרים את ה"מארש" כשהרבי מנצח על השירה בתנועות ידו. אך חשיאה מגיעה השירה והשמחה כאשר באמצע השירה עולה לפתע הרבי על במה קטנה ומיוחדת שניצב לידו (בעבר היה עולה על כסאו ובשנים האחרונות מביאים לפני תפילת מנחה במה מיוחדת לשם כך), פונה אל הקהל ופותח במחיאות כפיים. הכל שרים – שואגים, ליתר דיוק -w רוקדים על מקומותהיםד, והרבי מגביר את קצב מחיאות הכפיים עוד ועוד, מעלה את השירה לשיא אחר שיא וברגע מסויים, כשהכל כבר איבדו את נשימתם, פוסק מלמחוא כפים וכהרף עין חוזרת לשרור הדממה. ואז בוקעת בחלל האולם, קול תקיעה דקה ופולחת לב, קול התקיעה המבטאת את ה"יחידה" שבנפש, ואם עוד נותרו אי-אלו שברים מאותה שכבה שאטמה עד כה את הלב – הרי אותה תקיעה ממסמסת אותם לחלוטין. רק ב"770" יכול להיות דבר כזה. בתחילה שרים בלב קרוע ומורתח את ה"אבינו מלכנו". באימה וביראה, ברתת ובחרדה, זועקים "שמע ישראל" וכו'. האוירה רצינית ומאויימת. ולפתע מתהפך הכל מן הקצה אל הקצה ובוקעת שירה אדירה מתוך שמחה פורצת גבולת. כאן רואים כי שמחה אינה ניגודה של הרצינות, אלא להיפך, דוקא הרצינות הכבדה ביותר היא המחייבת ומביאה את השמחה הגדולה ביותר. בסיום תפילת ערבית מניף הרבי את ידו אל הקהל ומברכו 3 פעמים בברכת "גוט יו"ט וכך מסתיים השלב של ה"אימה ויראה" ומתחילים הימים השמחים שתחילתם במחרת יוהכ"פ וסופם בשמחת-תורה.